הנסיך האכזר – פרק ראשון

בואו לקרוא את הפרק הראשון של "הנסיך האכזר", ספרה החדש של הולי בלק, אשר פותח את טרילוגיית "בני הערפל"

בזמן הקורונה, עולם המו"לות קפא כמעט לחלוטין. לכן גם חדלנו לפרסם פרקים ראשונים. היום, אנחנו שמחים לשוב למסורת הזאת, ושמחים במיוחד לעשות זאת עם תרגום חדש של אחד מספריה של הולי בלק. "הנסיך האכזר" הוא הספר הפותח בטרילוגיית "בני הערפל", בה חוזרת בלק לספר על ממלכת הפיות. ספרי הטרילוגייה זכו להצלחה רבה בחו"ל, ובוודאי תשמחו לדעת כי הטרילוגייה כבר הושלמה. לא עוד סדרה בה תצטרכו לחכות במתח לספרים הבאים. כעת מוגש הספר הראשון לקהל הישראלי, בהוצאת מודן, בתרגומה הנפלא של יעל אכמון.

פרטים נוספים על הספר

ביקורת על "הנסיך האכזר"

קריאה נעימה!

1

בארץ הפיות אין אצבעות דגים, אין קטשופ, אין טלוויזיה.

2

אני יושבת על כרית ואימְּפּית קולעת את שערי לאחור.  אצבעותיה של האימפית ארוכות,  ציפורניה חדות.  אני מעווה את פניי.  עיניה השחורות פוגשות את עיניי במרָאָה בעלת רגלי החיה שעל השידה שלי.

"נשארו ארבעה לילות עד הטורניר," היצורה אומרת. שמה טאטֶרְֶפֶל, משרתת במשק הבית של מֶדֹוֹק שתקועה כאן עד שתגמור להחזיר לו את החוב שלה בעבודה. היא טיפלה בי מאז שהייתי ילדה. טאטֶרְֶפֶל היא זאת שמרחה על עיניי משחת ֵפֵיות צורבת על מנת להעניק לי ראיית אמת כך שרוב ההַקְסָמֹוֹת לא ישפיעו עליי, היא זאת שניקתה את הבוץ ממגַפַיי ושזרה גרגירי חוזרר מיובשים לענוד סביב צווארי כהגנה מלחשים. היא ניגבה את האף הזולג שלי והזכירה לי לגרוב את הגרביים שלי הפוכים מהְּפְּנים החוצה על מנת שלעולם לא ַיַטעו אותי ביער. "ולא חשוב עד כמה את להוטה לקראת זה, לא תוכלי לגרום לירח לשקוע או לזרוח מהר יותר. נסי להביא כבוד למשק הבית של הגנרל הלילה במראה נאה ככל שנוכל להעניק לך".

אני נאנחת.

מעולם לא הייתה לה סבלנות למצבי הרוח שלי. "כבוד הוא לרקוד עם חצר המלך העליון תחת הגבעה".

המשרתים אוהבים מאוד לומר איזה מזל יש לי – בתה הממזרה של רעיה

בלתי נאמנה, בת אנוש ללא טיפת דם פיות – שמתייחסים אליי כמו אל בת פיות אמיתית. טרין זוכה לאמירות דומות.

אני יודעת שכבוד הוא לגדול לצד ילדי האצולה. כבוד עצום, שלעולם לא אהיה ראויה לו.

קשה לשכוח את זה עם כל התזכורות.

"כן," אני אומרת במקום, כי היא מנסה להיות נחמדה. "זה נהדר".

פיות אינן מסוגלות לשקר, לכן הן נוטות להתרכז במילים ולהתעלם מהנימה ,בעיקר אם לא חיו בקרב בני אדם. טאטרפל מהנהנת בשביעות רצון. עיניה הן כמו שני חרוזים שחורים ורטובים, ללא קשתית או אישון גלויים. "אולי מישהו יבקש את ידך, ותצטרפי באופן קבוע לחצר העליונה".

"אני רוצה לזכות בָמָקום שלי בזכות עצמי," אני אומרת לה.

האימפית עוצרת עם סיכת שיער בין אצבעותיה, ודאי שוקלת לדקור אותי .

"אל תהיי טיפשה".

אין טעם להתווכח, להזכיר לה את הנישואים של אימא שלי שהסתיימו באסון. יש שתי דרכים שבהן בני תמותה יכולים להפוך לנתיני קבע של החצר: להתחתן עם מישהו כזה או להפגין מיומנות מרשימה כלשהי – בעיבוד מתכות או בנגינה בקתרוס או בכל דבר אחר. כיוון שאין לי עניין באפשרות הראשונה ,אין ברירה אלא לקוות שאהיה מוכשרת מספיק עבור השנייה.

טאטרפל גומרת לקלוע את שערי בתסרוקת מורכבת שיוצרת רושם שיש לי קרניים. היא מלבישה אותי בקטיפה בצבע ספיר. דבר מזה אינו מסווה את מה שאני: בת אנוש.

"קשרתי שלושה קשרים למזל," הֵפֵיה הקטנה אומרת, די בחביבות.

אני נאנחת בעודה ממהרת לעבר הדלת, וקמה מהשידה כדי להשתרע על הבטן על כיסוי המיטה הרקום שלי. אני רגילה שמשרתים מטפלים בי. אימְּפּים והוֹּבּים, גובלינים וְגְריגים. כנפיים דקיקות וציפורניים ירוקות, קרניים וניבים .אני חיה בארץ הפיות כבר עשר שנים. דבר מזה כבר לא נראה לי מוזר. בָמָקום הזה אני המוזרה, על אצבעותיי הקהות, אוזניי העגולות וחיי הקצרצרים.

עשר שנים הן פרק זמן ארוך עבור בת אנוש.

כשמֶדֹוֹק גנב אותנו מעולם בני האדם,  הוא לקח אותנו לאחוזה שלו באינְסְמֶַיֶיר, אי העוצמה, שם נמצא גם ארמון המלך העליון של אלפהיים. כאן

מדוק גידל אותנו – אותי ואת ויוויאן וטרין – מתוך מחויבות של כבוד. למרות שטרין ואני עדויות חיות לבגידה של אימא, על פי מנהגי הפיות אנחנו הילדות של אשתו, ולכן הבעיה שלו.

בתור הגנרל של המלך העליון, מדוק נעדר לעיתים קרובות כשיצא להילחם בשם הכתר. אבל אנחנו לא הוזנחנו. ישנו על מזרנים ממולאים אניצי סביון רכים.  מדוק הדריך אותנו אישית באמנות הלחימה בסיף ובפגיון,  בחרב ובאגרופים. הוא שיחק איתנו משחקים מול האח, 'טחנות', 'פידְֶצֶ'ל', 'השועל והאווזים'. הוא נתן לנו לשבת בחיקו ולאכול מצלחתו.

לילות רבים נרדמתי לקולו הרועם המקריא לנו מתוך ספר של אסטרטגיות קרב. ובעל כורחי, למרות מה שעשה ומי שהיה, בסופו של דבר למדתי לאהוב אותו. אני עדיין אוהבת אותו.

זאת פשוט לא אהבה מהסוג הנוח.

"יופי של צמות," טרין אומרת בעודה נכנסת לחדר שלי כרוח סערה. היא לבושה קטיפה ארגמנית. שערה פזור – תלתלים ערמוניים ארוכים שגולשים מאחוריה כמו גלימה, ובכמה מהקווצות שזור חוט כסף מנצנץ. היא קופצת על המיטה לצידי וממוטטת את הערימה הקטנה של בובות פרווה בלויות – דוב קואלה, נחש, חתול שחור – שהיו אהובות עליי כל כך בגיל שבע. אני לא מסוגלת לזרוק אף אחת מהמזכרות הללו.

אני מתיישבת להסתכל במראה במודעות עצמית פתאומית. "אני אוהבת אותן".

"יש לי תחושה מוקדמת," טרין מפתיעה אותי. "אנחנו נעשה כיף הערב".

"כיף?" דמיינתי את עצמי מסתכלת בזעף על ההמון מהמחבוא הרגיל שלנו ומהרהרת בדאגה, אם הביצועים שלי בטורניר יהיו טובים מספיק לשכנע מישהו ממשפחת המלוכה להעניק לי אבּירּוּת.  מעצם המחשבה אני נעה במקומי באי־שקט, אבל אני לא מפסיקה לחשוב על זה. האגודל שלי מרפרף על הקצה החסר של הקמיצה שלי, טיק קבוע שלי בתגובה למתח.

"כן," היא אומרת ודוקרת אותי בצד הגוף.

"היי!  איי!"  אני ממהרת להתרחק מחוץ לטווח. "אז מה בדיוק כוללת התוכנית הזאת שלך?" בדרך כלל כשאנחנו מבקרות בחצר, אנחנו מעדיפות להסתתר. יצא לנו לצפות בדברים מעניינים מאוד שם, אבל תמיד מרחוק.

מרימה ידיים. "מה זאת אומרת, מה כולל הכיף? זה כיף!"

אני צוחקת במתח מסוים. "גם לך אין מושג, מה? אין בעיה. בואי נראה אם ניחנת במתת הנבואה".

אנחנו מתבגרות, ודברים מתחילים להשתנות. אנחנו משתנות. ועד כמה שאני משתוקקת לזה, זה גם מפחיד אותי.

טרין מתרוממת מהמיטה שלי ומושיטה לי את זרועה, כאילו היא המלווה שלי לנשף. אני מאפשרת לה להוביל אותי אל מחוץ לחדר, והיד שלי מוודאת אוטומטית שהסכין שלי עדיין קשור אל מותני.

ְּפְּנים הבית של מדוק הוא כולו קירות מסוידים לבן וקורות עץ ענקיות, לא מהוקצעות. הזגוגיות אפורות כמו עשן לכוד ועושות אור מוזר. כשטרין ואני יורדות במדרגות הלולייניות, אני מבחינה בוויווי מסתתרת במרפסת קטנה ,שקועה במצח מקומט בחוברת קומיקס שנגנבה מעולם בני האדם.

ויווי מחייכת אליי. היא לבושה מכנסי ג'ינס וחולצה רחבה – בבירור אין בכוונתה ללכת לנשף. בהיותה הבת הלגיטימית של מדוק היא לא מרגישה לחץ לַרַצות אותו. היא עושה כרצונה. וזה כולל קריאת חוברות שעלולות להיות מהודקות בסיכות ברזל במקום בדבק, גם אם האצבעות שלה ייצרבו.

"הולכות לאנשהו?"  היא שואלת בשקט מבין הצללים,  וטרין קופצת בהפתעה.

ויווי יודעת טוב מאוד לאן אנחנו הולכות.

כשרק הגענו לכאן, ויווי וטרין ואני היינו מתכרבלות במיטה הגדולה שלה ומדברות על מה שאנחנו זוכרות מהבית. היינו מדברות על הארוחות שאימא שרפה ועל הפופקורן שאבא הכין. על שמות השכנים, על הריח ששרר בבית ,על בית הספר, החופשות, טעם הציפוי של עוגות יום הולדת. היינו מדברות על תוכניות הטלוויזיה שצפינו בהן, משחזרות את העלילות, נזכרות בדיאלוגים ,עד שכל הזיכרונות שלנו היו ממורקים וכוזבים.

אנחנו כבר לא מתכרבלות יותר במיטה, כבר לא משחזרות יותר שום דבר .

כל הזיכרונות החדשים שלנו הם מכאן, ובאלה אין לוויווי הרבה עניין.

ויווי נשבעה שתשנא את מדוק, ועמדה בשבועה. כשלא העלתה זיכרונות מהבית, היא השתוללה. היא שברה דברים. היא צרחה וזעמה וצבטה אותנו כשהיינו שבעות רצון. בסופו של דבר היא הפסיקה עם כל זה, אבל אני

מאמינה שחלק בה שונא אותנו על כך שהסתגלנו. על כך שהפקנו את המרב מהמצב. על כך שעשינו לנו את הָמָקום הזה לבית.

"כדאי שתבואי," אני אומרת לה. "טרין במצב רוח מוזר".

ויווי מסתכלת עליי במבט מהורהר ואז מנענעת בראשה. "יש לי תוכניות אחרות." יכול להיות שהיא מתכננת להתגנב לעולם בני התמותה הערב, ויכול להיות שהיא מתכוונת לבלות את הערב בקריאה במרפסת.

כך או כך, אם זה מעצבן את מדוק, ויווי מרגישה שעשתה את שלה.

הוא מחכה לנו במבואה עם אשתו השנייה, אוֹריאָָנָה. לעורה החיוור יש גוון כחלחל, ושערה לבן כמו שלג טרי. היא יפהפייה אבל מלחיצה למראה, כמו רוח רפאים. הערב היא לבושה ירוק וזהב, שמלה בגוון טחב עם צווארון מנצנץ מתוחכם שמדגיש את הוורוד של פיה, של אוזניה ושל עיניה. מדוק לבוש גם הוא ירוק, צבע מעמקי היער. החרב שעל ירכו אינה לקישוט.

בחוץ, מעבר לדלתות הפתוחות, מחכה הוֹּבּ. הוא מחזיק במושכות הכסף של חמישה סוסי פיות מנומרים. רעמותיהם קלועות בקשרים מורכבים וככל הנראה קסומים. אני חושבת על הקשרים בשערי ותוהה עד כמה הם דומים.

"שתיכן נראות טוב," מדוק אומר לטרין ולי, והחמימות בקולו הופכת את המילים למחמאה נדירה. מבטו נודד אל המדרגות. "אחותכן בדרך"?

"אני לא יודעת איפה ויווי," אני משקרת. כל כך קל לשקר כאן. אני יכולה לעשות את זה כל היום, ולעולם לא יתפסו אותי. "היא בטח שכחה".

הבעת אכזבה חולפת על פניו של מדוק, אבל לא הפתעה. הוא פונה החוצה לומר משהו להוב שאוחז במושכות. בקרבת מקום אני רואה את אחת המרגלים שלו, יצורה מקומטת עם אף דמוי גזר לבן וגיבנת גבוהה יותר מראשה. היא מגניבה פתק אל כף ידו וממהרת להסתלק בזריזות מפתיעה.

אוריאנה בוחנת אותנו בדקדקנות, כאילו מצפה למצוא משהו שאינו כשורה.

"היזהרו הערב," היא אומרת. "הבטיחו לי שלא תאכלו או תשתו דבר ולא תרקדו".

"כבר היינו בחצר,"  אני מזכירה לה,  דוגמה ומופת ללא־תשובה בסגנון הפיות.

"אולי נראה לכן שֶמֶלח יספיק לשם הגנה, אבל אתן הילדות שוכחות בקלות .מוטב להתנזר לגמרי. באשר לריקודים, מרגע שאתן בנות התמותה תתחילו

לרקוד, אתן תמשיכו בכך עד מוות אם לא נעצור אתכן".

אני משפילה מבט בשתיקה אל כפות רגליי.

אנחנו הילדות לא שוכחות בקלות.

מדוק נישא לה לפני שבע שנים, וזמן קצר לאחר מכן היא ילדה לו בן בשם אֹוֹק, ילד חולני עם קרניים זעירות חמודות על ראשו. מאז ומעולם היה ברור שאוריאנה משלימה עם הנוכחות שלי ושל טרין רק למען מדוק. נראה שבעיניה אנחנו כמו כלבי הציד החביבים על בעלה: יצורים שאינם מאולפים היטב, ושבכל רגע עלולים לתקוף את אדונם.

אוק רואה בנו אחיות, וברור לי שזה מלחיץ את אוריאנה, למרות שלעולם לא הייתי פוגעת בו.

"אתן נמצאות תחת הגנתו של מדוק, והמלך העליון רואה אותו בעין יפה ",אוריאנה אומרת. "אני לא מוכנה שמדוק יושפל בגלל טעויות שלכן".

עם השלמת הנאום הקטן הזה היא יוצאת אל הסוסים. אחד מהם משמיע נחרה ובוטש בקרקע בפרסתו.

טרין ואני מחליפות מבט ויוצאות בעקבותיה. מדוק כבר יושב על גבו של סוס הפיות הגדול ביותר, יצור מרשים עם צלקת מתחת לעין אחת. נחיריו מתרחבים בקוצר רוח. הוא מנער את רעמתו באי־שקט.

אני עולה על גב סוס קטן וחיוור עם שיניים חדות וריח ביצות. טרין בוחרת בסוס רכיבה ובועטת בעקביה בגופו. הסוס שלה מזנק קדימה, ואני ממהרת לצלול בעקבותיה אל לב הלילה.