שמחים להזמין אתכם לקרוא את הפרק הראשון מתוך “כשהאפלה עמדה מלכת”, מאת א”ב פוראנק.
השאירו מאחור את הקיץ והשמש הקופחת. השאירו את המאה ה-21 הטכנולוגית וחסרת הרחמים. אין שום דבר בחדשות שאתם רוצים או צריכות לדעת. במקום זאת, בואו לצלול אל מעמקי יער עד עבות, עטוף בחורף עמוק וחרישי. האדים מכוס הקפה או התה מזכירים את אדי הנשימה של ליסקה, גיבורת ספרה של א”ב פוראנק, בעודה צועדת, אבודה, בין העצים העתיקים. לחש המזגן הוא לחישתם. הזרועות הדקות של מתלה הבגדים מאיקאה מזכירות במידה חשודה את הקרניים מלאות ההדר של האייל האצילי, המהלך ביער כאדון. אם תמשיכו להתקדם ודאי תלכו לאיבוד. לכו לאיבוד.
קריאה נעימה!
העלטה מזנקת כמו טורף, בולעת את העולם. נשארת רק צללית של הצמרות מעל, עלים זוויתיים שמגלפים את אור הירח לקרעים מעוותים. ליסקה מאבדת את האחיזה במושכות הפחד, והוא מתפרץ בחזהּ, שיטפון המציף אותה.
התקדמותה הופכת למעידה עיוורת, ידיה מתחככות בקליפת עצים מחוספסת ונדקרות מקוצים. ענפים נתקעים בפניה, מסתבכים בשערה עד שצמותיה נפרמות. פחד תוקע ציפורניים בעומק בטנה ומעיר את כוח הקסם שלה. תירגעי. היא חייבת להירגע לפני שתאבד שליטה. היא מתחילה להמהם פעם נוספת, בקול שקט עד כמה שהיא יכולה, מתמקדת בעליות ובירידות של המנגינה ומכריחה את הלמות לבה להתאים את עצמה אליה.
היא מגיעה לבית השני בשיר ברגע שהיא רואה אותו.
אַיָל לבן.
הוא עולה מתוך הערפל כאילו הוא עשוי ממנו, האובך המשיי מלטף את ירכיו ותוסס סביב הפרסות כמו קצף גלים. קרניו מתקמרות קדימה, יוצרות כתר מלכותי הבנוי מאינספור אצבעות חיוורות כעץ לִבנה. עטרות כאלה אמורות להיות לו רק מכשול ביער, אבל הן אינן מסתבכות בעצים שמעל – למעשה, נדמה כאילו העצים קדים ומתרחקים מעליו, מושכים ממנו את ענפיהם בהכנעה.
אישוניו המוארכים של היצור מתמקדים בליסקה, והשיר גווע על שפתיה.
“ש…שלום,” היא מתנשפת ואז קדה ליתר ביטחון. המחווה נראית הולמת, גם אם מטופשת.
האייל מטה את ראשו. עיניו ירוקות כמו שרך, עגמומיות ועתיקות, כאילו ראה מאות שנות היסטוריה של אורליצה נפרשות מול מבטו.
“אולי אתה מכיר את הדרך לפרח השרך?”
הוא פולט נחרה שנשמעת רוגזת ומשועשעת גם יחד. למרות הפחד, לחייה של ליסקה מתחממות.
“טוב,” היא אומרת בבלבול, “אם אתה לא כאן כדי לעזור, כנראה שבאת כדי לאכול אותי. בבקשה, קדימה.”
האייל מתקדם צעד אחד. פרסותיו משאירות סימנים קורנים על האדמה הלחה.
“לפחות אאכיל משהו יפהפה,” מחליטה ליסקה כשלבה בגרונה. “עדיף על סְטְשִיגוֹן או בְּיֶס.”
נחרה נוספת של האייל, קול אנושי יותר מכפי שיש לו זכות להיות. הוא עושה עוד צעד לעברה ואז מסתובב בחטף. לפני שהיא מספיקה לצעוק, הוא מדלג משם ליער ומשאיר רק עקבות זוהרים. הסימנים נותרים, פועמים בחושך ונראים כמעט כמו… כמו שביל.
אבל לאן? ליסקה מהססת. היא מכירה יפה מאוד את הסיפורים על שדים יפהפיים, על פּוֹוֻדְנִיצוֹת זהובות שיער שמניפות חרמשים מגואלים בדם ועל רוּסַוְוקוֹת ושיריהן המכושפים, המראות לבני האדם אם תשוקותיהם העמוקות ביותר כדי לפתות אותם אל קבריהם במים. זה עלול להיות תכסיס. סביר להניח שזה תכסיס. אבל זאת האפשרות הטובה ביותר הפתוחה בפניה.
היא הולכת בעקבותיו של האייל. הן נמוגות ברגע שהיא עוברות עליהן, משאירות אור לפניה וחשכה מאחוריה. אט-אט היער מרפה את אחיזתו ההדוקה, הגזעים מזדקפים בסדר מופתי והאובך מתפזר ומגלה שטיח של אזוב נוצתי. עקבות האייל נעלמים בחטף, נוטשות את ליסקה על גדת נהר, פלג רוחש שחור כדיו שניגר בין שני עצי מחט עקומים, תאומים. הירח זוהר סביבה בקרניים גדולות, והאור הוא הקלה, אפילו אם היעדרו של האייל משרה עליה חרדה.
“מה המקום הזה?” לוחשת ליסקה – היא לא מעיזה לדבר בקול רם יותר. “למה הבאת אותי לכאן?”
היא כורעת ברך בהיסוס ליד הנהר, מחטי אורנים דוקרות את כפות ידיה כשהיא נשענת קדימה כדי להסדיר את הנשימה. מחשבות על הבית מתגנבות לתוכה. אנשי הכפר ודאי התאספו כבר בכיכר המרכזית והם רוקדים בעליצות לקול מנגינות כינור. אולי האב פבל נושא ברכות או שזוגות צעירים אוחזים ידיים וקופצים מעל המדורה. אוה, כמה היא מייחלת להיות ביניהם.
לפני שהכמיהה תמצא אותה, עושה זאת מנגינה.
אי-אפשר לטעות בה. מישהו שר בסמוך, שיר מרגש, זורם ומתערבל. התווים מלטפים את ליסקה ומרימים אותה לעמידה. הם מנחמים, חמימים כחיבוק נדיב או אח בוערת באמצע החורף. בואי הביתה, ליסקה רדוסט,הם אומרים. מסע החיפושים נגמר. מצאת את מקומך.
ליסקה ממצמצת. דמות עמדה ליד הנהר, כאילו היתה שם מלכתחילה. אישה יפהפייה, עירומה, תלתלים בצבע פשתן צמודים לשדיה וזרועותיה פרושות בברכה. בואי, ליסקה, בואי, היא שרה.
ליסקה מהנהנת, מסוחררת. היא מחייכת, אפילו אם אינה זוכרת מדוע. היא גם לא זוכרת מתי התחילה ללכת, אבל עכשיו היא קרובה מספיק כדי לספור את המפרקים באצבעותיה הארוכות מדי של האישה.
כאב פתאומי בחזה עוצר אותה. התחושה מוכרת נוראות, כמו פרפרים הכלואים בכלוב צלעותיה השברירי. אזהרה. הקסם שלה ער, והוא מזהיר אותה.
פתאום דמותה של האישה מהבהבת. בשרה שוקע על עצמותיה, שיער דמוי קש נוטף מים על העור המכוסה בגלדים במקום שבו אמורות להיות שפתיה. כאשר ליסקה נרתעת, עיניה הזגוגיות של האישה נפערות וצורתה שוב משתנה. במקומה עומדת מאמא, בסינרה הנקי ללא רבב ובארשת פנים חמורה. היא ניגשת אל ליסקה, עיניה מתרככות, ומושיטה יד כדי לאחוז בידיה.
“בואי הביתה, ליסקה.”
הפעם ליסקה מתעלמת מהאזהרה בחזה. היא רוצה יותר מכול להחזיק בידיים האלה, להרגיש את הוודאות המוצקה של אחיזתן. והחיוך הזה… כמה זמן עבר מאז ראתה את אמה מחייכת?
“הצלחת, סוֹונֶצְ’קוֹ,” חוזרת מאמא בקול עדין יותר עכשיו. “הכול נגמר. בואי הביתה איתי.”
ליסקה ממצמצת. סוונצ’קו – זה היה הכינוי של טָטָה עבורה, אבל אף פעם לא של מאמא. דוברווה רדוסט היא אישה ישירה ומעשית ואיננה נוטה לשמות חיבה.
אמה איננה כאן.
ליסקה נרתעת, לוחצת את כפות ידיה אל עיניה. כשהיא פוקחת אותן מחדש, פניה של מאמא מתעוותים, חיוכה נמתח עוד ועוד עד שהוא רחב במידה בלתי אפשרית ומתוכו מציצות שיניים חדות כמחטים ולשון חיוורת ודקה.
“את טועה,” לוחשת ליסקה לדמות. “מאמא רוצה לשלוח אותי מכאן.”
היא רצה לנהר.
האישה – לא, זאת רוסווקה – צוללת. היא נמסה אל תוך המים העכורים ונעלמת בזרם. ליסקה מסרבת לפנות לאחור, היא קופצת מגדת הנהר ונוחתת בצד השני, וברכיה מתקפלות מעוצמת הפגיעה. היא מחליקה בבוץ ברגע שהרוסווקה מגיחה מאחוריה, פיה חסר השפתיים נפער בצווחה ואצבעות גרמיות מנסות לתפוס בחצאיותיה של ליסקה.
ליסקה משתנקת. היא תופסת בול עץ שנפל ונאחזת בו, בועטת בכל כוחה. עקבה פוגע בדבר מה פריך שנסדק כקליפת ביצה – הצרחה שמתלווה לקול אומרת לה שבעטה ברוסווקה. השדה משחררת אותה. אחרי פעימת לב, המים הופכים רגועים ושקטים. ליסקה נושפת ברעד ומעיזה להביט מעבר לכתפה.
הרוסווקה מזנקת מהמים ותופסת את שרוכי הגורסט שלה.
אין לליסקה זמן לצרוח. העולם נוטה על צירו כשהיא נמשכת מעל רגליה ונגררת בתנופה לאחור, לזרם הקפוא. בועות ממלאות את שדה ראייתה.
אצבעות חלקלקות נסגרות סביב גרונה.
אימה לופתת את קרביה של ליסקה כשמי הנהר העכורים ממלאים את נחיריה, חושך מעל ומתחת אופף אותה והיא נמשכת למטה, למטה. הנהר עמוק בהרבה מכפי שהוא נראה, ודרך המים המטשטשים את הראייה היא מבחינה בהבזקים פניניים של העצמות על קרקעיתו. אימה לופתת אותה, ואחריה מעין שעשוע הזוי. זהו זה, היא חושבת. אני אמות ואהיה לתפאורה מזוויעה.
אבל משהו בתוכה מתנגד. הוא מתעורר ברטט של אלפי כנפיים כלואות ונדחק בעוצמה כואבת מתוך בית החזה שלה החוצה. הקסם שלה מגיב לפניקה שהיא חשה. הוא מתפרץ מבעד לעורה בהבזק שבריריים של אור בוהק ולובש את צורתו הרגילה – פרפרים, ענן פרפרים מסתחרר לכאן ולכאן. פרץ הכוח שלה דחף מעליה את הרוסווקה, אבל ציפורניה שורטות את גרונה של ליסקה בכאב לפני שהיא מתרחקת. ליסקה לא מבזבזת אפילו רגע – היא בועטת בחזה של השדה ובכך דוחפת את עצמה לעבר הגדה ופורצת מעל פני המים בהשתנקות. היא מטפסת על הסלעים בגוף רועד, מתעכבת רק להרף עין כדי לפלוט בשיעול מים מצחינים ואז נשענת על קליפה דביקה של עץ אורן.
היא מביטה מעבר לכתפה בציפייה למרדף, אבל דבר לא דולק אחריה.
הרוסווקה נעלמה.
היער דומם.
ליסקה מתחילה לרוץ בצעדים כושלים. היא לא נעצרת, אפילו לא כשהיא עוזבת את קרחת היער של הנהר השטופה אור ירח מנחם. זיעה מכסה את עורפה והדופק בעורקיה שואג בקצב הפעימות המבחילות של הקסם המכה בתוך חזהּ. היא חייבת להסתלק, להתרחק מהנהר הנורא. אבל גם כשהיא מרחיקה לרוץ, היא לא מוצאת הקלה. סיפורי הילדוּת שלה התעוררו לחיים והפכו מסיוטים למציאות.
היא לא מצליחה אפילו למצוא נחמה בקסם שלה. הוא הגן עליה הפעם, נכון, כיוון שבחר לעשות זאת – בניגוד לפעם הקודמת, שבה השאיר דם על ידיה ומוות מאחוריה. אי-אפשר לסמוך עליו כלל. היא חייבת לסיים את העניין, במהירות. אבל איפה הפרח?
כאילו שמע את שאלתה, יצור מוכר מופיעה בקבוצת עצים לפניה, ראש עטור קרניים נוטה לעברה. האייל! ליסקה מזנקת לעברו, אבל הדמות נמוגה בפס ערפל. “חכה!” היא קוראת, מתנשפת, ואז צוחקת לטיפשותה. “אתה עושה את זה בכוונה, נכון?”
אין תשובה, רק קול נשימותיה הכבדות כשהיא מסתובבת במקום ובוחנת את סביבתה. עכשיו היא עומדת בקצה גיא לא עמוק, שדפנותיו יורדות בתלילות ללועו של ערוץ. היא מוקפת תשעה עצים יוצאי דופן היוצרים חצי גורן, ובגזעיהם בליטות משונות. במבט ראשון הבליטות נראות כגבשושיות בלבד, אבל כשהיא מסתכלת במבט מדוקדקת יותר, היא מבחינה שהן פועמות.
ליסקה לוחצת את ידיה אל פיה ונסוגה, אבל מאוחר מדי.
כשהאפלה עמדה מלכת
א”ב פורנאק
הוצאת לב אדום (2026)
תרגום: ענבל שגיב נקדימון
382 עמודים
