שלום, וברוכים הבאים לחלק השלישי בשיחה שלנו עם סופרת הנוער והפנטסיה, סי.ג'יי דוהרטי. השיחה נערכה ב-30 לדצמבר, 2020, בזום, ונמשכה יותר משעה. זאת קריאה ארוכה מאוד. לשם נוחות הקריאה, החלטנו לפרסם את השיחה בשלושה חלקים. דיברנו על הקריירה של דוהרטי כסופרת נוער, על הספרים רבי-המכר שלה, ועל כתיבה של ספרות נוער באופן כללי. היה לנו כל כך כיף ששעה עברה כהרף עין! אל תפספסו את חלק הראשון והחלק השני.
איך וירוס הקורונה השפיע על הכתיבה שלך ועל תהליך הכתיבה?
אוךךך! זה פשוט היה כל כך משונה. מה שאני מוצאת, עכשיו שאני כותבת ספרים כבר 8 שנים, זה: אם העולם סוג של מתחרפן, מאוד קשה להתרכז. הייתי יושבת מול המחשב שלי, כאילו זה היה יום רגיל, כי מה שלא רציתי לעשות היה לשבת מול הטלוויזיה ולצפות בחדשות הרעות. אבל שום דבר לא קרה. המילים היו מזויפות. הייתי כותבת 200 מילים נוראיות, ואז פשוט מוחקת אותם וחושבת "טוב, זה היה חסר טעם", ואז חוזרת לצפות בטלוויזיה גרועה. ודיברתי עם עוד חברים סופרים, רק כדי לגלות אם אני לבד בזה – לכולנו יש דדליינים. מצד שני המוציאים לאור שלנו בדיוק סגרו, אז האם היו לנו עדיין דדליינים? מה עמד לקרות? אז מה שגיליתי זה שאףאחד לא כתב בחודשים הראשונים ההם. אף אחד לא כתב וזה היה מנחם, בצורה מוזרה, לדעת שכולנו היינו בזה יחד. ומאותו זמן נתתי לעצמי מכתב שחרור. מה שעשיתי במקום היה לערוך. חזרתי לערוך ספר קודם, משהו שהייתי צריכה לעשות, כי הוא עמד לצאת להגשה בשלב מאוחר יותר. זה ספר פשע חדש למבוגרים שאני עובדת עליו. עבדתי על זה, כתבתי אותו מחדש. את זה יכולתי לעשות. עריכה משתמשת בחלק אחר של המוח. זה יותר מתמטי, בניגוד לקסום, שזהו החלק הכותב, שזה כמו החלק החולם של המוח. עריכה היא משהו מאוד מעשי, למשל: האם מבנה המילים הזה עובד? האם פרק 13 בסדר? יכולתי להתמקד ברמה הזאת של התהליך. אבל מבחינה של להמציא, לחלוטין להמציא סיפור ורקע ודמויות, זה דורש ריכוז, וזה לא היה שם, וזה לא היה שם במשך חודשים. אני מתכוונת מרץ, אפריל, מאי, לא באמת כתבתי משהו חדש. רק מאוחר ביוני מצאתי שאני יכולה לכתוב שוב וחזרתי לזה. מאז, אני כותבת כמה שאני יכולה, כי היו לי שניים-שלושה פרויקטים בתהליכים. אז יש את הלחץ של להיות באיחור כל כך שעזר לדחוף אותי אל מחוץ למוזרות של וירוס הקורוונה והחזיר אותי על רגלי הכתיבה שלי.
בהתחשב בכך שהוצאו לאור וחנויות ספרים נסגרו, בגדול, האם זה השפיע איכשהו על התעשייה ועל הסופרים עצמם?
הו, כן, זה היה מוזר מאוד, כי זה הרגיש כמו לכתוב לחלל הריק. האם אני כותבת למטרה כלשהי? מתי משהו יקרה? ומה שהייתי צריכה לעשות – מה שאני ושבת שכל הסופרים צריכים לעשות עכשיו – זה פשוט להוציא את זה מהראש, כמו שאתה תמיד צריך לעשות כשאתה כותב. בהתחלה, זה היה בלתי אפשרי כי הכל היה לא ידוע וכל כך הרבה דברים קרו בבת אחת. זה היה מאוד מפחיד אתה יודע. לא היה חיסון, לא הייתה תקווה לחיסון, אז זה הייתה את ההרגשה החזקה שזה הולך להימשך ככה. עכשיו יש תקווה, אז עכשיו אתה פשוט צריך להניח דברים מסוימים: זה מה שאני עושה. כל הספרים שלי נדחו עד להודעה חדשה. יש לי תאריכים לחלקם, אבל בכמה מדינות אין לי אפילו תאריכים למתי הם יצאו. אני פשוט מקבל את זה וזה בסדר. אני עדיין כותב קדימה, אז אם אתה כותב ספר עכשיו, אין כמעט שום סיכוי שהוא יצא לאור בשנתיים הקרובות בכל מקרה, גם בזמנים הכי טובים, כי צריך להגיש אותו להוצאות, ואז עריכה, ואז תהליכי קדם-הדפסה וכו'. אתה מצפה למשהו כמו שנתיים בכל מקרה, אז תגיד לעצמך, "אני כותב בשביל עוד שנתיים-שלוש. העולם יהיה בסדר אז. חנויות הספרים יהיו פתוחות. זה יהיה עתיד יפהפה. יהיה שלום על פני הארץ. ספר את זה לעצמך עד שתאמין בזה, ואז תן לעצמך לכתוב. זאת הדרך היחידה לעשות את זה. זה מה שאני עושה. פשוט תניח שדברים הולכים להשתפר.
למה החלטת להשתמש בשם עט, ולמה בחרת את השם הספציפי הזה, סי.ג'יי, ומאיפה הג'יי מגיעה?
אני חושבת שאתה יודע שה-ג'יי היא דמיונית. זה מה שאני תמיד אומרת כי זהו לא האות של שמי האמצעי. החלטתי ללכת על סי.ג'יי, באופן חלקי בגלל שהשם שלי די ארוך. הוא לוקח הרבה מקום על הכריכה, אז זה היה פשוט רעיון בזמנו. היה משהו די נחמד בכך שלא השתמשתי בשמי הפרטי. המסתוריות של להיות מישהו אחר הייתה די מושכת. אני די אוהבת את זה, אני מצערת שלא כתבתי בשם עט לחלוטין. יש לי חברה שעשתה את זה ואני כל כך מקנאת בה, כי יש לה את שני החיים האלה. החיים שלה כסופרת והחיים הפרטיים שלה נפרדים לחלוטין, וזה יכול להיות סוג של כיף. יש בזה משהו מאוד מספק עבורי.
לא באמת הלכתי עד כדי כך רחוק עם שם העט, אז זה די חסר-טעם, אבל זה שימושי, כי זה אומר שכשאני כותבת ספרות למבוגרים, כי אני כותבת גם ספרי פשע שנועדו רק למבוגרים, אז אני יכולה להשתמש בשמי האמיתי. אני יכולה להשתמש בכריסטי בשביל אלה ובסי.גיי בשביל ספרות הנוער שלי, רוב הזמן, וזה די מסביר לי ולקוראים איזה ספר הם קוראים. זה שימושי ובצורה מסוימת אין כמעט שום סיבה לא לעשות את זה, חוץ מהאורך של שמי, והעובדה שזה היה די טרנדי, ואני די אוהבת את סי.ג'יי כמשהו שבאמת אפשר לקרוא לי. זה לא כמו סי.די. מי הולך לקרוא, "היי סי.די, בואי הנה," אבל סי.ג'יי נשמע מש מגניב. אז כן, זאת הייתה רק תבילה של האצבעות בכיוון של שם עט, בלי להיכנס כל הדרך פנימה. אני לא יודעת למה לא עשיתי את זה.
האם יש לך עדכונים לגבי סדרת הטלוויזיה המתוכננת?
כן, אני מצטערת, המגיפה הרסה כל כך הרבה דברים, אבל משהו אחד היה ממש ביום שבו סגרו את לוס אנג'לס. נקבעה פגישה עם אחת מחברות הסטרימינג הכי גדולות בעולם לגבי זה, ואז פתאום כולם הלכו הביתה. זה המזל שלי. אנחנו מגיעים למזל שלי. אז זה עדיין רלוונטי. המפיק עדיין מקדם את זה ולוקח את זה איתו. אני עדיין מאוד אופטימית, אבל הכול מתקדם כל כך לאט עכשיו בהוליווד, באותו אופן שהפעילות נמוכה גם בענף המו"לות. כל מה שנקבע נדחה. הם קונים ספרים חדשים והם עושים סדרות חדשות, אבל כל כך יותר לאט מאשר הם היו עושים עם העולם לא התחרפן. אני עדיין מלאת תקווה. כל יום הוא אפשרות. אבל נכון לעכשיו, הכול פשוט נדחה, אז בואו נחשב על שנה הבאה… שנה הבאה, עתיד מזהיר.
אילו סופרים את ממליצה לקרוא, או לקרוא שוב ושוב כחוויה לימודית?
זאת שאלה כל כך טובה. אני קוראת שב ושוב ספר בשם "The Secret History", מאת דונה טארט, שהוא אחד הספרים שגרמו לי לרצות לכתוב פשע מלכתחילה. הוא גם מתרחש באוניברסיטה פרטית, אבל היא מאוד כמו פנימייה. זאת השפעה מאוד גדולה עליי. כשכתבתי את "תיכון לילה", האטמוספירה שהיא יוצרת, של מקום כזה מנותק ואפל, זה קסום. הספר הזה הוא רומן פשע כל כך מספק והדוק, והייתי אומרת שעד כמה שאני אוהבת את דונה טארט, שום דבר אחר שהיא כתבה היה הדוק במיוחד, אז זה יוצא דופן, אבל אני אוהבת אותו. אני קוראת אותו המון.
יש סופרת אירית בשם טאנא פרנץ', שאת כל ספריה אני קוראת. הם לא כתובים הדוק, אבל הם כתובים יפה, והתפתחות הדמויות שלה כל כך מספק. ספר בשם "The Likeness" הוא אחד שקראתי ארבע פעמים בשנים האחרונות, רק בשביל להזכיר לעצמי את הרקע שלו, הדמויות שלו וזה הרעיון הזה של פשע שלעתים קרובות נשכח במהלך הסיפור. אני מאוד ממליצה עליו.
מבחינת ספרים שלא עוסקים בפשע, "קרקס הלילה" הוא ספר פנטזיה, אבל הוא העיף אותי לשמיים. זה לא סגנון הכתיבה שלי, אבל אני אוהבת מאוד לקרוא מחוץ לסגנון שלי, רק כדי לראות מה אחרים עושים ואיך הם עושים את זה. זאת פשוט כזאת המצאה נפלאה של מקום ודמויות, ופשוט עושה אותי ממש שמחה. אז אלה שלושה ספרים שאני ממליצה בחום לקרוא יותר מפעם אחת. ומבחינה של ספרות נוער, קראתי את סדרת "בני הנפילים" מספר פעמים, בגלל סגנון הכתיבה הזורם שלה, והאקשן והשילוב של רומנטיקה. זה פשוט כל כך קל ואוורירי בסדרה הזאת. זה עושה אותי שמחה ואני תמיד מקווה לספוג חלק מזה. אז היכולת שיש לה בסדרה הספציפית הזאת. ויש ספר של הולי בלאק, בשם "The Coldest Girl in Coldtown", שמציע מבט באמת מבריק על ערפדים, מנקודת מבט שונה לחלוטין, שזה פשוט נפלא, והוא מסתכל על החברה שלנו. זה פשוט מרתק, הספר הזה, וקראתי אותו גם מספר פעמים, רק כדי להבין איך היא עשתה את זה, ואיך היא יצרה את העולם האפל הזה. זה מאוד מספק. אז אלה כמה ספרים שאני קוראת לעתים די קרובות.
שמעתי שקסנדרה קלייר והולי בלאק כותבות ביחד. האם רוצה להצטרף אליהן?
[צוחקת] אם הן יקבלו אותי. זה יהיה לי לכבוד. זאת קבוצה של סופרות מאוד כישרוניות. אני מעריצה את כולן, אז הייתי מתרגשת מאוד, למרות שבדרך כלל אני לא משתתפת בקבוצות כתיבה, כי אני תמיד מוצאת ששום כתיבה לא מתבצעת במהלכן, רק הרבה דיבורים. הייתי בשני מחנות כתיבה, ואני פשוט מתחבאת בחדר, ואני באמת כותבת. פעם כתבתי 10,000 מילה, או 20,000 מילה בשבוע במחנה כתיבה. אבל לא פגשתי אף אחד. היו משהו כמו 15 או 20 איש שם, ואני הייתי רק בחדר הזה, כותבת כל הזמן, ואז בארוחת הערב לא הכרתי אף אחד, כי כל היום רק כתבתי, אז אני ממש גרועה במחנות כתיבה, כי כל מה שאני עושה זה לכתוב.
איזה טיפים היית נותנת לאלו בקהל שרוצים לכתוב ספרות נוער?
דבר ראשון, פשוט לקרוא המון ספרי נוער. מצאו את הספרים שאתם אוהבים, ואת אלה שאתם לא אוהבים, ואז נסו לפענח למה. למה אתם לא אוהבים את אלה שאתם לא אוהבים, ולמה אתם אוהבים את מה שכן, ומה אתם יכולים ללמוד מאלה שאתם כן אוהבים. אלה פשוט חוקים בסיסיים לכתיבה בכל ז'אנר. החוקים האישיים שלי, מלבד זאת, הם: אף פעם על תכתבו למטה לאנשים צעירים, אל תניחו שהם צעירים. מרבית הקוראים שלכם יהיו ככל הנראה מבוגרים, אם יתמזל מזלכם. אז הרימו אותם למעלה. תזכרו שבני-עשרה קוראים שייקספיר בבית הספר, הם קוראים את צ'וסר, והם קוראים את הסופרים הגדולים ביותר בהיסטוריה שלנו. הם יכולים להתמודד עם מחשבות מורכבות. תנו להם, תאתגרו אותם קצת. אני לא כותבת כל כך שונה עבור מבוגרים צעירים מכפי שאני כותבת למבוגרים, חוץ מחוקי הבסיס שהזכרתי קודם, אותם אני מנסה לזכור תמיד. אבל בגדול, אל תתנשאו עליהם. סמכו עליהם שיבואו אתכם למקום מורכב.
בו בזמן, עשו את בני העשרה שלכם אמיתיים. בני עשרה הם לא מבוגרים. הם שונים, והם פתוחים יותר לדברים שאנחנו לא. הם ייקחו סיכונים שאנחנו לא ניקח, הם יעשו דברים לא רציונליים ומסוכנים. הם יעשו אותם פשוט כי הם חושבים שהם יחיו לנצח. תמיד תזכרו שהם חושבים שהם בני אלמוות. אל תשליך את המודעות שלך לסופיות החיים עליהם. זה הקסם של בני העשרה. אנחנו צריכים יותר מזה בחיינו. זאת אחת מהסיבות שכל כך כיף לכתוב עליהם. הם לוקחים סיכונים שאנחנו למדנו שהם לא רעיון טוב. אז תנו להם לקחת את הסיכונים האלה, ולוו אותם במורד הדרך הזאת. אל תנסו להפוך אתם למבוגרים, אל תהפכו אותם לחסודים. עשו אותם אמיתיים, עשו אותם לא מכבדים ומסוכנים וחדים וחכמים וערמומיים, ויותר מורכבים מכפי שמבוגרים חושבים שהם, כיוון שהם כאלה. ואחרי שתעשה את זה, תגלה הרבה אופקים נפתחים מבחינת כתיבה. יש כל כך הרבה דברים שאתם יכולים לכתוב עליהם ולקחת סיכונים. אין מספיק לקיחת סיכונים בספרות נוער כיום. אני רוצה לראות יותר סיכונים נלקחים מבחינת מה שנכתב. בואו נפתח את ספרות הנוער שוב ונהפוך אותה לז'אנר קצת יותר פראי. הייתי שמחה לראות יותר מזה. אז כן, לכו, תצללו פנימה. פשוט אל תדאגו לגבי זה כל כך. כתבו עליהם. זכרו איך זה היה להיות בגיל-העשרה. זכרו את הדברים המטומטמים והמשוגעים שעשיתם. חשבו על זה ואז שבו לכתוב את הספר הזה.
איזה דוגמאות את יכולה לתת לנו לדברים משוגעים שהיית רוצה לראות ואת לא רואה?
אני קוראת עכשיו ספר, שלא יצא לאור עדיין, שאיזו חברה שלי ביקשה ממני לקרוא. הוא מתרחש בטקסס אפוקליפטית. זה סוג של פנטזיה של עתיד שנפל ונשבר לחלקים, והוא שורץ כנופיות של פורעי חוק רכובים על אופנועים, והוא אמין לחלוטין. הוא אפל מאוד ולא צפוי, והדמויות נמצאות בסכנה אמיתית, ואי אפשר לסמוך על המבוגרים. אז סוג כזה של עולם שמסוכן בצורה ריאליסטית, אבל גם מרגש, שבו שני בני עשרה מנסים לברוח. בזמן שקראתי אותו חשבתי לעצמי "לא קראתי שום דבר כזה כבר עידנים, וזה לחלוטין צריך לצאת לאור". אנחנו זקוקים לעוד מלקיחת הסיכונים הזאת, יותר מהחזיונות הריאליסטיים האלה של העולם. רוב הספרים האפוקליפטיים, כשאני קוראת אותם, אני פשוט מוצאת את עצמי חושבת, "כן, אבל למה?" אתה יודע, כאילו "בעולם בו אהבה אסורה…" אבל למה שמישהו יעשה משהו שכזה? או "בעולם בו חמצן אסור, למעט לעשירים…" ובכן, איך זה יעבוד? אני רציתי לעשות את זה ריאליסטי. העולם האמיתי, כפי שלמדנו השנה, יותר מסוכן ויותר מפחיד בערך יותר מכל ספר אפוקליפטי שאי פעם קראתי. אז היו אמיצים מספיק כדי להציג את הריאליזם הזה בספרים, ואז תמזגו פנימה קצת פנטזיה, שאיכשהו, כולנו שרדנו. כי תראו, אנחנו שורדים. אנחנו עוברים את זה, איכשהו, כחברות. אני יודעת שזה עוד מוקדם, אבל אנחנו שורדים.
האם את רואה את מגיפת הקורונה זולגת איכשהו אל תוך הספרות בעתיד הקרוב?
אני, באופן אישי, נמנעתי מלכתוב על המגיפה הספיציפית הזאת בספריי, מתוך ההנחה שאנחנו הולכים לצאת מהסיפור הזה עד שהספר יצא. אבל זה לא אומר שאי אפשר לכתוב על מגיפה. הן דברים מרתקים. אבל זה טריקי, כי האם אנחנו הולכים לרצות לקרוא על זה לאחר שעברנו את זה? האם לא הספיק לנו מרופאים וחיסונים ומדענים בטלוויזיה וכיו"ב? אבל יש דרכים חדשות ומקוריות להסתכל על זה. יש דרכים לסובב את זה.
איך את מתמודדת עם געגועים לדמויות שכתבת?
כן, זאת נקודה קשה. כשסיימתי לכתוב את "תיכון לילה", כשקראתי את הסוף של "סופמשחק", בכיתי במשך כעשרים דקות, כי זה הרגיש כמו להיפרד מעולם שאכלסתי במשך זמן רב כל כך. למעשה, זאת הסדרה היחידה שזה קרה לי בה, כי לא כתבתי סדרה כזאת ארוכה. בדרך כלל, כמו עם הסוף של "האש הסודית", זה הרגיש כמו הסוף. זה הרגיש טוב. זה הרגיש מספק לעזוב אותם שם, איפה שהם, מאיזושהי סיבה. אנחנו שמחות עם איפה שהם סיימו, למרות שיש סוף פתוח. אולי זה מה שהיה מספק לגבי זה, כי יכולת לראות אותם הולכים לעבר העתיד שלהם, וזה היה מספק איכשהו. את "The Echo Killing" עוד לא סיימתי עדיין, אז יש לי עדיין את הדמויות האלו לחזור אליהן. אבל "תיכון לילה" הרגיש כמו פרידה, וזה היה קשה, למעשה. אני לא חושבת שהייתי מוכנה לשחרר, וכן אגיד שכשכתבתי את "Number 10", שמתקיים בעולם של "תיכון לילה", שש שנים אחר כך, בגלל שזה היה בעולם הזה, ולכן אתה רואה כמה מאותן דמויות שוב, זה כמו לפגוש חברים ותיקים. זה היה כמו ההרגשה שאתה מקבל כשאתה הולך ברחוב בעיר, ואתה רואה מישהו שלא ראית כבר המון זמן באופן בלתי צפוי, וזה כל כך מספק. כל הלב שלך קופץ, כאילו, "הנה אתה! וואו! לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן!" הרגשתי בדיוק ככה. זה היה אותו רגש שמרומם את הנפש שלי, ווהו! "שלום דמות שהמצאתי ב-2010 ולא פגשתי כבר חמש שנים". ואתה יודע, "כמה נפלא. מה שלומך? אוה, יופי, אתה בחיים. תודה לאל שלא מתת בחמש השנים שחלפו מאז שכתבתי את זה (כי לא כולם יופיעו שם). אז זה היה גדול, וזה כן אמר לי שלפחות בכל הנוגע ל"תיכון לילה", אולי זה משהו שאמשיך לחזור אליו, שוב-ושוב, כי כשחזרתי לכתוב במהלך המגיפה, העובדה שהספר השני בסדרת "Number 10" מתרחש באקדמיית קימריה היה פתח המילוט שלי במשך החודשים האחרונים. אני זוכה לחזור לבית הספר שלי, ולעולם שלי שם, ופשוט להתחבא שם לזמן מה, מנותקת מכולם, מוקפת על ידי גדר מאוד גבוהה, מה שפתאום נראה כמו משהו מצוין.
בעידן של טרילוגיות, כשהכול צריך להיות מחולק לשלוש, איך זה קרה שסדרת "האש הסודית" היא בת שני ספרים, בלבד?
בהתחלה, חשבנו שיהיה רק ספר אחד, אבל כשהתחלנו ממש לכתוב את הסדרה, היה יותר מדי סיפור בשביל ספר אחד. אז למעשה, חשוב על "האש הסודית" כעל ספר אחד ארוך מאוד, כי זה בערך איך שכתבנו אותו. זה נהייה ארוך להחריד, והבנו שאנחנו צריכות שני ספרים בשביל לספר את כל הסיפור. אז, במובן מסוים, זה היה – בדומה לכל כך הרבה דברים בקריירה שלי – מקרי לחלוטין, אבל מקריות משמחת, כי פשוט לא היינו מוכנות לשחרר את הסיפור עדיין. אז כן, זה היה סוג של תאונה.
אז את בעצם אומרת, אל תצטערו שלא קיבלתם שלושה תשמחו שקיבלתם שניים.
בדיוק. זה אמור היה להיות רק ספר אחד, אז הרי לך.
כריסטי, תודה רבה לך שהצטרפת אלינו היום. זה היה תענוג אמיתי, ותודה לקהל שבבית.
סוף חלק 3
