לילות לבנים / ג'אנין פרוסט
מאת: מיכל מוסאי
"לילות לבנים" הנו הספר השני בסדרת "קאת'רין קרופילד: ציידת הלילה". קאת' היא בת כלאיים – חצי בת-אנוש וחצי ערפדית, שנולדה מחוץ לנישואין לאחר שאמה נאנסה על ידי ערפד צעיר. כדי לנקום על מעשי אביה ו"לכפר" על קיומה, קאת' יוצאת למסע-הרג בערפדים, בתקווה שיום אחד היא עוד תתקל באביה ותהרוג גם אותו. במהלך לילות הצייד שלה קאת' פוגשת את בונז, ערפד המתפקד כצייד ערפדים גם כן. לאחר שקאת' מוכיחה את מיומנותה כציידת ערפדים, קאת' ובונז מחליטים לשתף פעולה ולצאת לצוד את האל-מתים יחדיו. בסוף הספר הראשון, קאת' נאלצת לעזוב את בונז לטובת יחידת ממשלה סודית שמטרתה לחסל אל-מתים המאיימים על שלום הציבור. הספר השני בסדרת ציידת הלילה, "לילות לבנים", מתחיל ארבע שנים לאחר מכן. קאת', סוכנת היחידה הממשלתית, מחסלת ערפדים רצחניים בעזרת יחידת בני-האנוש שניתנה לה. היא עדיין משתמשת בכל מה שבונז לימד אותה, אך אינה נפגשת אתו. בהמשך הספר, כשהעניינים מתהפכים וקאת' בעצמה הופכת ליעד להתנקשות, מי מופיע אם לא בונז – הערפד שהותירה מאחור. הוא שב על מנת לשמור שלא יאונה לה כל רע, ואילו קאת', מצדה, מגלה שהיא זקוקה נואשות לעזרתו של בונז, ושאהבתה אליו עדיין בוערת.
ציפיתי מאוד לקרוא את "לילות לבנים", בעקבות הספר הראשון. אבל לצערי, ההמשך לא ענה על הציפיות. במהלך הקריאה, הרגשתי שהסופרת מתאמצת מדי להראות ולתאר לנו הברקה על טבעית, שאמורה כביכול לחדש לנו – "על טבעיות" שעוד לא נתקלנו בה. מאמץ-היתר הזה, בעצם בונה לנו "עולם חדש" שלמעשה הנו עוד סיפור ערפדים נדוש. אני מודה, כשקראתי את הספר הראשון, הרגשתי שטמון בו פוטנציאל שיכול להתממש בספרים הבאים בסדרה, אך ככל שהעמקתי בקריאת "לילות לבנים", הגעתי למסקנה שהסופרת פספסה משהו בדרך, ובגדול. את הרעיון של הערפדים ניתן לקחת למקומות רבים, מעניינים ומרתקים, אך כשיש ברקע הרגשה של חיקוי, הרגשה של ניסיון לעמוד ברף של שאר ספרי הערפדים, שלא מרפה ולו לרגע, התוצאה הרסנית.
בנוסף לכך, במהלך הניסיון לעניין אותנו, הקוראים, הרגשתי שהסופרת דוחפת לעלילה כמה שיותר תכנים רומנטיים בנשימה אחת, ועושה זאת בכתיבה כל כך גסה ובוטה, שנראה כאילו קיוותה שאולי הגסות, אם לא האהבה, תעניין אותנו. לדעתי, כדי לגרום לקוראים להתרגש מסיפורי אהבה ולהזדהות אתם, צריך להשתמש בלשון שנונה ומתוחכמת, ולא לדחוף ולהשתמש בכמה שיותר תיאורים אינטימיים ושפה בוטה, שגורמת לקוראים להרגיש שמזלזלים בהם, ושמתייחסים אליהם כאל אנשים שמחפשים בספר רק ריגושים ולא משהו עמוק מזה.
אבל… גם ברע מוצאים לפעמים נקודות אור: דמויות חדשות לא מפסיקות להופיע, ולכן העלילה מקבלת מעט עומק חדש. ההתרשמות החיובית היחידה שלי מהספר, נבעה בעיקר מהעובדה שלאורכו תמיד התרחשו דברים חדשים, מעין עלילות משנה, שגרמו לי לרצות בכל זאת להמשיך ולקרוא אותו, בתקווה שאולי, בסופו של דבר, בזכות המתח המצטבר הזה, שנוצר בעקבות השינויים התמידיים בעלילה, הסופרת איכשהו תצליח להציל את מה שהרסה. לצערי, המחשבה הראשונה שעלתה בראשי לאחר שסיימתי לקרוא, הייתה שהספר היה יכול להיות הרבה יותר מרשים, אילולא הצורך הכפייתי של הסופרת לחקות ספרים אחרים.
לסיכום
"לילות לבנים" מצטרף מבחינתי לרשימת הספרים שבהם הסופרים מתיימרים להפוך את ספריהם לרבי-מכר על פי הקווים הכלליים של "נוסחת קסם" קבועה המכילה ערפדים וסיפור אהבה, אלא שהפעם הנוסחה לא ממש עובדת.
לילות לבנים
ג'אנין פרוסט
תרגום מאנגלית: סיגל גפן
הוצאת ענתות ספרים (2012)
348 עמודים
