קללת המלאכים: קולו של איש חי מת – ביקורת ספר

"קולו של איש חי מת", אמנם בוסרי, אך מתפקד כמותחן על-טבעי מעניין ויעיל, ומצליח לפרקים ליצור אפקט מצמרר, מטריד… ומענג.

"קולו של איש חי מת" הוא הספר הראשון בסדרת "קללת המלאכים", מאת דנה פינס. במרכז העלילה, קבוצה של תלמידי שנה א' באקדמיה יוקרתית לאמנות, אשר נקלעים לשרשרת אירועים גורליים, שראשיתה שנים רבות לפני שנולדו. הספר ראה אור ב-2018, באופיר ביכורים, בהוצאה עצמית.

לפני שמתחילים

זהו הזמן לגילוי דעת: בספרייה הפנטסטית, אנחנו תומכים ביצירה ז'אנרית מקומית. אבל בשנים האחרונות, חלקן של הוצאות עצמיות בענף גדל משמעותית, ומה לעשות – מרבית הספרים הז'אנריים שרואים אור בהן לא טובים מספיק ונידונים לכישלון. ואז יש את יוצאי הדופן המעטים… למרות שהוא סובל מכמה מן הבעיות האופייניות לספרים בהוצאה עצמית, "קולו של איש חי מת" הוא אחד מאותם יוצאי דופן.

צמרמורת

לא נדרש הרבה על מנת להבין את הטון האפלולי של הספר, כבר מן הכותרת: יש קללה, יש מלאכים וככל הנראה גם איש חי מת. גם עיצוב העטיפה משדר מסתורין, עם סצנה דוממת של עלים הנישאים ברוח, על רקע שמי לילה מוארים בירח מלא. ואכן, ספר הביכורים של פינס מתפקד כמותחן על-טבעי מעניין ויעיל, ומצליח לפרקים ליצור אפקט מצמרר, מטריד… ומענג. המחברת הצליחה לרקום בסבלנות את הצל הגדל והולך לאורך העלילה. זה האחרון מתקדם עם הסיפור כמו כדור שלג, צובר מהירות וממדים עד לרגעי השיא. לאור היעילות של רכיב האימה והאל-ביתיות של הספר, מתעוררת השאלה, מדוע בעצם אין לנו יותר ספרי אימה מקוריים בעברית?

הרפתקאות

לצד אלמנט האימה, ספרה של פינס מצטיין בבניית הרפתקה מעניינת ומהנה. גם כאן ניכרת ההשקעה הרבה של המחברת ביצירת נרטיב מאוזן, שהולך ונפתח ככל שהעלילה מתקדמת. בהדרגה, המציאות של קבוצת הגיבורים הצעירים נפרמת והולכת, עד שהיא נסחפת ונבלעת לחלוטין בהרפתקה. דבר נחמד, שמגביר את תחושת הבהילות של הסיטואציה ומושך את הקוראים פנימה, הוא שהגיבורים אינם חסינים, למרות מעורבותם בקללה ובגורלות. מורגש שהם יכולים לא רק להיפגע במסגרת ההרפתקה, אלא גם להיהרג. באופן זה מציגה פינס טוויסט נחמד, שהגיע זמנו, על נרטיב "הגיבור הנבחר", המאוס.

אל-מקום ואל-זמן

כיוון שהספר כתוב בעברית, המחברת שלו ישראלית ושמותיהן של מרבית הדמויות העיקריות הם ישראלים בתכלית, מתעוררת הציפייה שעלילת "קולו של איש חי מת" תתקיים בישראל. אזכורים טכנולוגיים כאלה ואחרים גם ממקמים את הסיפור פחות או יותר בימינו. אבל כבר מן ההתחלה פינס מתחילה ליצור חורים בתפיסה הזאת, וגורמת לקוראים להבין שתפיסתם הראשונית אינה נכונה. משלב כלשהו ואילך, על מנת להמשיך את הקריאה וללוות את הגיבורים עד הסוף, הקוראים נדרשים להרפות מן הניסיון המתמיד להתמצא בעלילה, כפי שהם רגילים להתמצא במציאות. כמו מעשיות רבות בפולקלור, עלילת הספר מתרחשת באל-מקום ובאל-זמן.

בספרי ז'אנר שנכתבים בידי יוצרות ויוצרים מקומיים כמעט תמיד נוצרת דילמה: אם ממקמים את הסיפור בישראל, סוגרים את הדלת בפני שלל אלמנטים שפשוט לא ניתנים ל"תרגום" – העלילה חייבת להיות ישראלית עד הסוף. אם ממקמים את הסיפור בחו"ל, תמיד ישנה הסכנה להיכשל ביצירת סיפור אותנטי באמת, כיוון שמרבית הישראלים לא מתמצאים טוב כל כך בהיבטים הגיאוגרפיים, ההיסטוריים והתרבותיים של מקומות זרים. באמצעות העתקת הסיפור שלה למקום ולזמן לא ספציפיים – מעשייתיים, פינס למעשה פתרה את הבעיה והשאירה את השליטה המלאה בעולם שיצרה, בידיה. כמו כן, כיוון שהסיפור מתרחש, לכאורה, בשום זמן ובשום מקום, סביר להניח שיהיה ניתן לתרגם אותו לשפות אחרות ולמקם אותו בכל זמן ובכל מקום.

אף על פי כן

למרבה הצער, למרות שלספר הביכורים של פינס יש הרבה תכונות נפלאות, יש לו גם חסרונות שמציבים את הצלחתו בסימן שאלה. שוב מצאתי את עצמי ניצב בפני אותה דילמה בה נתקלתי אינספור פעמים לגבי ספרים ז'אנריים בהוצאה עצמית: ספרה של פינס הוא מלאכת מחשבת של בניית עלילה מרתקת ומסועפת, שנעה גם אחורה וקדימה בזמן. א-ב-ל כל ההשקעה הזאת יורדת לטמיון עקב עריכה לא טובה, או פשוט – חוסר עריכה.

העלילה המעניינת כורעת תחת הנטל של משלב לא מדויק, חזרתיות מוגזמת על נתונים (עיניים בצבע דבש) וכלים עלילתיים (כאבי ראש, הקאות, התעלפויות, רעב פתאומי ועוד), אפיון דמויות בעייתי, תיאורים מוגזמים וחסרי עידון ועוד כהנה וכהנה. אפילו נקודת המבט הסיפורית אינה אחידה, ומדי פעם נמסרים לקוראים אבחנות ומידע שמקורם אינו מובן. כל אלו הם דברים שעריכה מינימלית הייתה תופסת, מתקנת ומשפרת את הספר לאין ערוך. יכול להיות ש"קולו של איש חי מת" עבר עריכה לשונית, אך קשה למצוא עדות לכך שעבר עריכה סגנונית וספרותית, קל וחומר על ידי איש או אשת מקצוע עם ניסיון בעריכת ספרות פנטזיה.

אז מה אפשר לעשות?

לפי שעה, הייתי ממליץ למי שיכולים להשתדל ולהתעלם מן הכשלים שהופכים את הספר הראשון בסדרת "קללת המלאכים" לספר כה בוסרי. מי שיצליחו לעשות זאת יקבלו תמורה מלאה לתשומת הלב ולזמן שהשקיעו.

למה לטרוח? כיוון שעולם הספרות והמו"לות עובר שינויים ותהפוכות ומגמת ההוצאה העצמית תפסה תאוצה, וכבר אי אפשר להתעלם מספרים שיוצאים באופן זה. ישראל היא מדינה קטנה מדי וקהל קוראי הז'אנר בה מעטים מדי מכדי לשחזר מודלים שמצליחים בחו"ל, שם קנה המידה של השוק שונה לחלוטין. לכן, הוצאה עצמית ודרכי פרסום אלטרנטיביות אחרות צפות ועולות כאפשרויות קבילות ואפילו חכמות. כמו כן, אם במקום להתכחש לתופעה, ניתן לה הזדמנות, לא מן הנמנע שהצורך יוביל להסדרה של התחום וליצירת תשתית שתנפה החוצה את הגורמים הלא רלוונטיים ותאפשר לחובבים הישראלים ליהנות מספרות ז'אנרית מקורית ואיכותית.

באופן אישי, אני בהחלט מצפה לספר השני בסדרה, וכשיצא, בכוונתי לקרוא גם אותו. כולי תקווה שספר ההמשך יזכה לטיפול הדרוש ויתעלה על קודמו, ומי יודע – אולי ביום מן הימים תוכל פינס לשוב ולבקר את ספרה הראשון, לתקן אותו ולהוציאו מחדש.

קללת המלאכים: קולו של איש חי מת
מאת: דנה פינס
הוצאה: אופיר ביכורים (2018)
445 עמודים