בית » ספרות » ביקורות ספרים » הרוצח של הליצן \ רובין הוב – ביקורת ספר

הרוצח של הליצן \ רובין הוב – ביקורת ספר

הרוצח של הליצן - רובין הוב - הספרייה הפנטסטית

ביקורתו של מרדכי כהן על "הרוצח של הליצן", מאת רובין הוב

כל ספר שמגיע לסופו, בעצם לא נגמר. העולם אליו שקענו במשך שעות, ימים, חודשים, לפעמים אפילו שנים, ממשיך להתקיים בדמיון. ואף על פי כן, ישנה זכות ביכורים לסופר – מבחינתנו, כל המשך הוא בבחינת 'אפשר' – אבל המילה האחרונה הקובעת 'מה באמת קרה', היא של הסופר. בהיעדרה, אנו נשארים עם הדמיון – ואם האפשרות – אולי כן ואולי לא.  

עלילותיו של פיץ', אביר הרואה למרחק, הן פצע ישן, פצע שהגליד מזמן. הספר האחרון (גורלו של ליצן) מסתיים בצורה טובה ביותר, כך שלכאורה אין מה להמשיך לספר. ואף על פי כן, תמיד ישנה אותה הרגשה של 'מה קרה הלאה?'. "הרוצח של הליצן", ספרה החדש של רובין הוב, הוא כמו ניתוח על מקום הפצע הישן, סכנה תלויה בו – האם הספר ייתן מזור לדמיונם של הקוראים, או שמא יגרום לדימום שלא נפסק?

 

אכזבה ראשונית

הספר הוא לא מה שציפיתי. אם בטרילוגיית "האיש הזהוב", אנו נפגשים בקצב עלילה זריז, הרבה מתח ואקשן, הרי שכאן אנו פוגשים כמעט ספר אימה – רציחות מסתוריות, לידה וילדה מוזרים ועוד. הספר מתקדם כמעט 15 שנה(!), מתחילתו ועד סופו, בעוד הדמויות כמעט ולא משתנות. דמויות רבות שלקחו חלק פעיל בפרקים הקודמים, כמעט ולא מוזכרות.  

אין הרבה חדש. האומנות היא אותה אומנות, רק בלי המורכבות שלה. הבינה היא אותו קסם עתיק, רק בלי הבעיות החברתיות שהוא מעורר. אותן דילמות, אותם הויכוחים בין פיץ' לצ'ייד, אותה האהבה ישנה למולי – הן רק  חלק מסוגיות שחוזרות ועולות. לפחות בתחילת הספר, הרגשתי שאני קורא אותו רק כי אני חייב להכיר את המשך הסיפור.

 

התחדשות מפתיעה

אבל אפשר לקרוא את הספר אחרת (אני לא אחראי למידת האוביקטיביות שלי). כנקודת השוואה, ניקח דווקה את הסדרה הפותחת, בה אנו קוראים על ילדות מורכבת. למעשה, זהו הרעיון המרכזי בספר הנוכחי. זו הסיבה שאנו מקבלים מסכת של הקדמות, על היריון לא ברור ובריאות רופפת (אני מסתפק ברמזים בכדי למנוע ספוילרים). לכן העלילה פרוסה על משך כל כך הרבה זמן. לכן פיץ' כבר לא משמש כנקודת ההסתכלות היחידה בספר.

אותם סיפורים, לכאורה משוחזרים, מקבלים פנים חדשות. אהבתם הבוערת של פיץ' ומולי לעת זקנתם מדהימה אף יותר מאהבת נעוריהם. סוגיות ושיקולים של העבר פוגשים את פיץ' שוב, מעוררים בו מחשבות חדשות ולבטים. דוגמה בולטת לכך היא התייחסותו של פיץ', כבר בתחילת הספר, לשנאה ששררה בינו לבין הדר ואמו, המלכה תשוקה. בהמשך הספר, אנו רואים איך הסוגיה פוגשת את פיץ' בעולם המעשה.

דמויות ישנות כמו נאמן וקטריקן, המקבלים במה קטנה מאד, אמנם מוזכרות פחות, אך דמויות חדשות, מורכבות ומעניינות לא פחות, תופסות את מקומן. דמויות שנדמה שכבר עבר זמנן, חוזרות בשינוי אדרת. את האקשן התמידי מחליפים רגשות ויחסים בין-אישיים עמוקים ומורכבים. במילים אחרות, אפשר לומר כי זו אינה רק סדרת המשך על חייו של פיץ'-אביר, אלא גם תחילתו של עידן חדש בממלכת שש הדוכסיות.

 

לסיום

הספר מסתיים בדרמה גדולה, המגדילה בכמה רמות את דרגת המתח והציפייה. מלבד עובדה אחת נוראה שכתובה בסוף הספר, עולים הרבה סימני שאלה. דבר אחד בטוח – כשפיץ'-אביר כותב שהוא נכנס לתקופה האפלה בחייו – זה משהו שאני חייב לקרוא.

 

הרוצח של הליצן
מאת רובין הוב
תרגום מאנגלית: צפריר גרוסמן
אופוס (2015)
686 עמודים

תגובה אחת

  1. shiradoi@walla.com'

    הסדרה הכי מדהימה בעולם!! כולל הספר הזה!!! אין שום אכזבות….

השאירו תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם לעולםשדות נדרשים מסומנים *

*