מלחמת האדם הזקן – פרק ראשון

בואו לקבל טעימת קריאה – הפרק הראשון בהוצאה החדשה של "מלחמת האדם הזקן"

כנראה שמאוד אוהבים את ג'ון סקאלזי בהוצאת אופוס. כל כך אוהבים אותו, למעשה, עד שהחליטו לא רק להוציא את הספר השלישי בסדרת מלחמת האדם הזקן, שמעולם לא ראה אור בעברית, אלא להוציא את כל שלושת הספרים מחדש ולפנק גם את הספרים וגם את הקוראים בישראל בכריכות חדשות ומגניבות. שני הספרים הראשונים ראו אור בהוצאת ינשוף בתרגומו של רז גרינברג, או אם לדייק דר' רז גרינברג, כיום. אבל לאחר הספר השני, הפרויקט ננטש, וקוראי העברית נותרו וחצי תאוותם בידם. לכן זה כל כך מגניב שהספרים לא רק חוזרים לדפוס, אלא שהתרגום נערך מחדש ותוקן על ידי המתרגם, וגם חזותם קיבלה מתיחת פנים. בנוסף, מצורפים לשני הספרים הראשונים סיפורים קצרים של סקאלזי, שלא ראו אור בעברית מעולם. הסיפור הראשון מתרחש בין עלילת הספר הראשון לספר השני, והשני מתרחש בין עלילת הספר השני לשלישי.

אבל כמו כל דבר בזמן האחרון, בדיוק בתקופה שהחליטו באופוס לירות את יריית הפתיחה לפרויקט, באה הקורונה ושינתה את כל כללי המשחק. כשצריך לחשוב על כל השקעה בדקדקנות רבה יותר, היו צריכים להחליט אם להוציא את הספרים עכשיו, או לחכות איתם. האם להשקיע בבכריכות החדשות כמו שרצו? אבל כפי שכבר כתבתנו באופוס אוהבים את סקאלזי, ולא פחות מזה, אוהבים את קהל הקוראים. אחרת אי אפשר להסביר למה נתנו אור ירוק לפרויקט השאפתני, בזמן שעסקים רבים אחרים מצמצמים בכל מקום אפשרי. למעשה, לא די בכך שהחליטו להוציא את שלושת הספרים, האנשים שלמעלה באופוס גם החליטו שאת הכריכות יעצב מאייר או מאיירת ישראלים, כי במצב הקשה הזה, חשו חובה לתמוך בכלכלה המקומית. למי שלא יודע, אופוס בד"כ קונים את הזכויות על עיצובי העטיפות המקוריים. הפעם, שכרו למשימה את עומרי קורש המוכשר להפליא!

בכל מקרה, עכשיו הספרים כאן, ואנחנו שמחים וגאים להביא לכם כטעימת קריאה את הפרק הראשון מתוך "מלחמת האדם הזקן".

לרכישת הספר באתר ההוצאה

* * *

מלחמת האדם הזקן

אחת

שני דברים עשיתי ביום הולדתי ה-75. ראשית ביקרתי בקברה של אשתי. לאחר מכן הצטרפתי לצבא.

הביקור בקברה של קאתי היה העניין הדרמתי פחות מבין השניים. היא נקברה בבית העלמין "אגם האריס", לא יותר ממייל בהמשך הרחוב שבו אני גר ושבו גידלנו את משפחתנו. מציאת מקום בשבילה בבית הקברות הייתה כנראה משימה קשה מכפי שהייתה אמורה להיות; איש מאיתנו לא ציפה שנזדקק לקבורה, ולכן איש מאיתנו לא ערך את הסידורים הדרושים. יש משהו רקוב, אם להשתמש במילה המתאימה, בצורך להתווכח עם מנהל בית הקברות על העובדה שאשתך לא הזמינה לעצמה מראש מקום קבורה. בסופו של דבר בני צ'ארלי, שהוא במקרה גם ראש העיר, דפק על כמה שולחנות וסידר את העניין. יש יתרונות בלהיות אביו של ראש העיר.

אם כן, הקבר פשוט ולא בולט לעין, ועליו אחד מאותם שלטי ציון קטנים במקום מצבה גדולה. לשם השוואה, קאתי נטמנה לצד סנדרה קיין, שהמצבה הענקית שלה הייתה עשויה מאבן גרניט שחורה נוצצת, שבחזיתה הוטבעו תמונה שלה מימי התיכון וציטוט כלשהו של קיטס על מות הנעורים והיופי. סנדי בהחלט הייתה שם. קאתי הייתה משועשעת אילו ידעה שסנדרה הובאה למנוחות לידה, עם המצבה הענקית והדרמתית שלה; במהלך כל חייה ניהלה איתה סנדי תחרות שקטה אך תוקפנית. קאתי הייתה מגיעה ליריד המאפים המקומי עם עוגה, וסנדי הייתה מביאה שלוש וכועסת, באופן מופגן למדי, אם העוגה של קאתי הייתה נמכרת ראשונה. קאתי הייתה מנסה לפתור את הבעיה על-ידי קנייה מוקדמת של אחת מהעוגות של סנדי. קשה לומר אם זה שיפר או החמיר את מצב העניינים מבחינתה של סנדי.

אני מניח שהמצבה יכולה להיחשב כמילה האחרונה בנושא, הדרן אחרון שאי אפשר להתעלות עליו, כי אחרי הכול קאתי כבר הייתה מתה. עם זאת לא זכורים לי ביקורים כלשהם בקברה של סנדי. שלושה חודשים לאחר שנפטרה מכר סטיב קיין את הבית ועבר לאריזונה ועל פניו מרוח חיוך ברוחב של כביש 10. הוא שלח לי גלויה זמן-מה לאחר מכן; הוא התגורר שם עם אישה שהייתה כוכבת פורנו לפני 50 שנה. הרגשתי מלוכלך במשך שבוע אחרי שקיבלתי את פיסת המידע הזאת. ילדיה ונכדיה של סנדי התגוררו בעיירה הסמוכה, אך מבחינת תדירות הביקורים שלהם בבית הקברות, הם יכלו באותה המידה לחיות באריזונה. את הציטוט של קיטס על קברה של סנדי איש מלבדי כנראה לא קרא מאז ההלוויה. קראתי אותו בחטף, בעודי צועד לקברה הסמוך של אשתי.

השלט של קאתי נשא את שמה (קתרין רבקה פרי), את תאריכי הלידה והמוות ואת הכיתוב: "רעיה ואם אהובה". אני קורא את המילים הללו שוב ושוב בכל פעם שאני מבקר כאן. איני יכול להתאפק; אלה שלוש מילים המסכמות את חייה באופן לא הולם כל-כך ועם זאת מושלם כל-כך. מילים שאינן מספרות לך דבר עליה, כיצד התעוררה מדי יום או כיצד עבדה, תחומי העניין שלה או לאן אהבה לטייל. לעולם לא תדע מה היה הצבע האהוב עליה, או מה הייתה התסרוקת המועדפת עליה, או למי הצביעה, או איזה חוש הומור היה לה. לעולם לא תדע עליה דבר, מלבד העובדה שהייתה אהובה. והיא אכן הייתה כזאת. התיאור הזה היה מספק אותה.

אני שונא לבקר כאן. שונא את העובדה שאשתי זה 42 שנה מתה, את אותו הרגע באחת השבתות, שבו היא עמדה במטבח ובחשה בתערובת להכנת ופל בלגי, דיברה איתי על הוויכוח האחרון במפגש מנהלי הספרייה שהתנהל בלילה הקודם, ורגע לאחר מכן היא שכבה על הרצפה, מתפתלת בעוויתות בעוד השבץ תוקף את מוחה. אני שונא להיזכר במילותיה האחרונות — "איפה לעזאזל שמתי את הווניל?"

אני שונא את העובדה שהפכתי לאחד מאותם אנשים זקנים שמבקרים בבית הקברות כדי להיות עם נשותיהם המתות. כאשר הייתי צעיר (הרבה) יותר, נהגתי לשאול את קאתי מה הטעם בזה. ערֵמה של בשר נרקב ועצמות שהיו פעם אדם כבר אינה אדם; זוהי סתם ערמה של בשר נרקב ועצמות. האדם כבר איננו — הוא בגן עדן, בגיהינום, במקום אחר או בשום-מקום. אתה יכול באותה מידה לבקר צלע בקר. כאשר אתה מזדקן, אתה מבין שזה עדיין נכון. פשוט לא אכפת לך. זה כל מה שנשאר לך.

כי ככל שאני שונא את בית הקברות, הייתי אסיר תודה על עצם קיומו. אני מתגעגע לאשתי. קל יותר להתגעגע אליה בבית הקברות, במקום שבו הייתה תמיד אך ורק מתה, מאשר בכל המקומות שבהם הייתה חיה.

לא השתהיתי זמן רב; לעולם איני עושה זאת. הייתי שם פרק זמן ארוך מספיק כדי לחוש את הדקירה בליבי, שעודנה חדה דיה לאחר שמונה שנים, זאת שמזכירה לי שיש לי עוד דברים לעשות מלעמוד בבית הקברות כמו שוטה זקן ארור. כאשר חשתי בה, עזבתי בלי לטרוח להביט סביב. זו הייתה הפעם האחרונה אי-פעם שאבקר בבית הקברות או בקברה של אשתי, אבל לא רציתי להקדיש מאמץ מיוחד לזכור אותם. כפי שציינתי, זה המקום שבו הייתה תמיד רק מתה. אין יותר מדי טעם לזכור משהו כזה.

אף שכאשר אני מהרהר בנושא, גם ההצטרפות לצבא לא הייתה עניין דרמתי כל-כך.

העיירה שלי הייתה קטנה מדי ללשכת גיוס משלה. היה עליי לנסוע לגרינוויל, בירת המחוז, כדי להתגייס. הלשכה הייתה משרד קטן בשדרת חנויות, מצידה האחד חנות למשקאות אלכוהוליים ומצידה האחר מכון קעקועים. ההחלטה לאיזה מהם להיכנס קודם הייתה יכולה לגרום לך להתעורר למחרת בבוקר ולגלות שאתה בצרות צרורות.

פנים הלשכה היה מזמין עוד פחות מהחוץ, ככל שהדבר אפשרי. הוא הכיל שולחן ועליו מחשב ומדפסת, אדם שישב מאחורי השולחן, שני כיסאות מול השולחן ועוד שישה כיסאות לאורך הקיר. על שולחן קטן יותר מול הכיסאות האלו היו מונחים עלוני גיוס וגיליונות ישנים של "טיים" ו"ניוזוויק". קאתי ואני היינו כאן לפני עשור, כמובן; אני חושד שדבר לא זז ממקומו ובוודאי לא השתנה, כולל כתבי העת. האדם שמאחורי השולחן היה כנראה חדש. לפחות לא זכור לי שלקודמו בתפקיד היה שיער שופע כל-כך. או חזה שופע כל-כך.

המגייסת הייתה עסוקה בהקלדת משהו במחשב, ולא טרחה להרים את מבטה כשנכנסתי. "מייד אתפנה אליך", היא רטנה בתגובה פאבלובית פחות או יותר, על פתיחת הדלת.

"קחי את הזמן", אמרתי. "אני יודע שהמקום מפוצץ". הניסיון לבדיחה סרקסטית עבר ללא תגובה, דבר שהיה עניין שבשגרה בשנים האחרונות; היה טוב לדעת שלא איבדתי את הכושר. התיישבתי מול השולחן וחיכיתי שהמגייסת תסיים את מה שעשתה.

"אתה נכנס או יוצא?" היא שאלה, עדיין בלי להתבונן בי.

"סליחה?" אמרתי.

"נכנס או יוצא", היא חזרה. "נכנס כדי להתגייס או יוצא להתחיל את תקופת השירות שלך?"

"אה. יוצא, בבקשה".

זה גרם לה סוף-סוף לפזול לעברי דרך זוג משקפיים ששיוו לה הבעה חמורה. "אתה ג'ון פרי".

"זה אני. איך ניחשת?"

היא התבוננה שוב במחשב. "רוב האנשים שרוצים להתגייס באים ביום ההולדת שלהם, אף-על-פי שיש להם 30 יום כדי להתגייס רשמית. יש לנו רק שלושה ימי הולדת היום. מארי ואלורי כבר התקשרה והודיעה שלא תבוא. ואתה לא נראה כמו סינתיה סמית".

"אני שמח לשמוע", אמרתי.

"ומאחר שאתה לא כאן לגיוס הראשוני", היא המשיכה, מתעלמת מעוד ניסיון להתבדח, "אתה יכול להיות רק ג'ון פרי".

"אני יכול להיות סתם איש זקן בודד שמסתובב ומחפש חֶברה", אמרתי.

"אנחנו לא פוגשים הרבה כאלה פה", היא אמרה, "רובם פוחדים מהילדים שמסתובבים אצל השכנים עם קעקועי השטן". היא דחפה את המקלדת ממנה והלאה וסוף-סוף הקדישה לי את מלוא תשומת ליבה. "אני צריכה לראות תעודת זהות".

"אבל את כבר יודעת מי אני", הזכרתי לה.

"בוא נהיה בטוחים", אמרה. לא היה אפילו רמז לחיוך על פניה. ההתמודדות היומית עם נאדים זקנים וקשקשנים כנראה גובה את מחירה.

הושטתי לה את רישיון הנהיגה, תעודת הלידה ותעודת הזהות. היא לקחה אותם, הוציאה לוחית זיהוי ממגירת השולחן, חיברה אותה למחשב והעבירה אותה אליי. הנחתי עליה את ידי והמתנתי עד שהסריקה הסתיימה. היא לקחה את הלוחית והכניסה את תעודת הזהות אל החריץ שבצידה כדי לאמת את הנתונים. "אתה ג'ון פרי", היא אמרה לבסוף.

"וחזרנו למקום שבו התחלנו", אמרתי.

היא שוב התעלמה ממני. "לפני עשר שנים, במהלך תדריך הגיוס, סופק לך מידע על צבא הגנת המושבות ועל ההתחייבויות והמחויבויות שתידרש להן מעצם הצטרפותך לצה"מ", היא אמרה בטון שהבהיר כי היא חזרה על כך פעם ביום לפחות, בכל יום, במשך רוב שנותיה בעבודה. "כמו כן, בתקופת הביניים נשלחו אליך חומרי רענון כדי להזכיר לך את ההתחייבויות והמחויבויות שתידרש להן.

"האם בשלב זה אתה זקוק למידע נוסף או להצגה מחודשת, או שאתה מצהיר כי אתה מבין במלואן את ההתחייבויות והמחויבויות שתידרש להן? לתשומת ליבך, לא מוטל עונש בגין בקשה להצגה מחודשת או החלטה שלא להצטרף לצה"מ בשלב זה".

זכרתי את תדריך הגיוס. בחלקו הראשון היינו חבורת אזרחים ותיקים שישבו על כיסאות מתקפלים במרכז הקהילתי של גרינוויל, אוכלים דונאטס ושותים קפה, מאזינים לזמזום המתמשך של איזה אפאראטצ'יק מצה"מ על ההיסטוריה של ההתיישבות. אחר כך הוא חילק עלונים על חיי השירות בצה"מ, שנראו כמו חיי שירות צבאי בכל מקום אחר. כשהגענו לשלב השאלות והתשובות, גילינו שהוא לא שירת בכלל בצה"מ; הוא רק נשכר כדי להעביר מצגות באזור מיאמי-ואלי.

החלק השני של התדריך היה בדיקה רפואית קצרה — רופא נכנס ובדק דם, העביר מברשת בתוך הפה שלי כדי להוציא כמה תאים וביצע סריקת מוח. כנראה עברתי. מאז נשלח אליי בדואר מדי שנה העלון שקיבלתי בתדריך. התחלתי לזרוק אותו אחרי השנה השנייה. לא קראתי אותו מאז.

"אני מבין", אמרתי.

היא הנהנה, פנתה אל השולחן, הוציאה פיסת נייר ועט והושיטה לי אותם. על הנייר הופיעו כמה פסקאות, בתחתית כל אחת מהן היה מקום לחתימה. זיהיתי את הנייר; חתמתי על אחד דומה מאוד לפני עשר שנים כדי לציין שאני מבין למה אני עתיד להיכנס עשור אחר כך.

"אני עומדת להקריא לך את הסעיפים הבאים", היא אמרה. "בסופו של כל סעיף, אם אתה מבין את מה שנאמר לך ומסכים לכך, אנא חתום וציין את התאריך במרווח המופיע מייד אחריו. אם יש לך שאלות, אנא שאל אותן בסוף כל הקראת סעיף. אם אינך מבין או אינך מקבל את מה שהוקרא והוסבר לך, אל תחתום. האם אתה מבין?"

"אני מבין", אמרתי.

"טוב מאוד", היא אמרה. "סעיף ראשון: אני החתום מטה מבין ומצהיר בזאת, כי מרצוני החופשי וללא כפייה אני מתנדב לשירות בצבא הגנת המושבות לתקופת שירות של לא פחות משנתיים. אני מבין גם כי תקופת השירות יכולה להתארך באופן חד-צדדי על-ידי צבא הגנת המושבות עד לשמונה שנים נוספות בעיתות מלחמה ואילוצים אחרים".

ההארכה ל"עשר שנים בסך הכול" לא הייתה חידוש בשבילי — קראתי את המידע שנשלח אליי פעם או פעמיים — אך תהיתי כמה אנשים עברו עליו ברפרוף, ומאלה שלא — כמה חשבו שהם אכן ייתקעו עם עשר שנות שירות. לדעתי, צה"מ לא היה מבקש שירות של עשר שנים אם לא היה זקוק להן. בגלל חוקי ההסגר אנחנו לא שומעים הרבה על המלחמות שמתנהלות במושבות. אך המידע שכן מגיע אלינו מספיק כדי להבין שלא שורר שלום ביקום.

חתמתי.

"סעיף שני: מובן לי כי בעצם הצטרפותי לצבא הגנת המושבות אני מסכים לשאת נשק ולעשות בו שימוש נגד אויבי איחוד המושבות, העשויים לכלול כוחות אנושיים אחרים. במהלך השירות איני רשאי לסרב לשאת את הנשק ולהשתמש בו כפי שיפקדו עליי או להביע התנגדות דתית או מוסרית לפעולות מסוג זה כדי להימנע משירות קרבי".

כמה אנשים מתנדבים לשירות צבאי ואז מכריזים על סירוב מטעמי מצפון? חתמתי.

"סעיף שלישי: אני מבין ומסכים למלא בנאמנות ובמהירות האפשרית כל פקודה והוראה שייתנו לי הממונים עליי כפי שנקבע בקוד ההתנהגות של צבא הגנת המושבות".

חתמתי.

"סעיף רביעי: מובן לי כי בעצם התנדבותי לצבא הגנת המושבות אני מסכים לכל טיפול תרופתי, משטר טיפולי או ניתוח שייקבעו כהכרחיים על-ידי צבא הגנת המושבות לצורך הגברת המוכנות לקרב".

הינה זה: הסיבה שבגללה אני ואין-ספור אנשים אחרים בגיל 75 מתגייסים מדי שנה.

אמרתי פעם לסבי כי עד שאגיע לגילו, תימצא דרך להאריך באופן דרמתי את תוחלת החיים. הוא צחק ואמר לי כי זה גם מה שהוא הניח, ובכל זאת הינה הוא — אדם זקן. והינה אני באותו מצב. הבעיה עם הזדקנות אינה שהיא מביאה עליך צרות בזו אחר זו — היא מביאה עליך את כל הצרות יחד.

אי אפשר לעצור את ההזדקנות. רפואה גנטית, איברים חלופיים וניתוחים פלסטיים משיבים לה מלחמה הגונה. אבל היא תתפוס אותך בסופו של דבר. תשיג ריאה חדשה, ובלב שלך יתפוצץ שסתום. תשיג לב חדש, והכבד שלך יתנפח לגודל של בריכת ילדים מגומי. תחליף את הכבד, ותחטוף שבץ. זה היה הקלף המנצח של הזקנה: עדיין לא מצאו דרך להחליף את המוח.

תוחלת החיים טיפסה כמעט עד גיל 90 לפני לא מעט זמן, ושם היא נשארה מאז. הוספנו שני עשורים לגיל הזהב, ואז נראה שאלוהים החליט להתערב. אנשים יכולים לחיות יותר שנים, והם אכן חיים יותר שנים — אך הם חיים אותן כאנשים זקנים. לא הרבה השתנה בנדון.

ראה: כאשר אתה בן 25, 35, 45 או אפילו 55, יש לך עדיין תחושה טובה בנוגע לסיכוייך להתמודד עם העולם. בגיל 65, כאשר הגוף שלך מצפה לחורבנו הבלתי נמנע, כל אותם "טיפולים תרופתיים, משטרים טיפוליים וניתוחים מסתוריים", מתחילים להישמע מעניינים. בגיל 75, כאשר ידידיך מתים, הספקת להחליף איבר חשוב אחד לפחות, אתה צריך לקום להשתין ארבע פעמים בלילה, ואתה לא יכול לעלות במדרגות בלי להתנדנד קצת — אומרים לך שאתה במצב טוב לגילך.

יציאה מהמצב הזה בתמורה לעשר שנות שירות באזור הקרבות מתחילה להיראות עסקה מצוינת. במיוחד בהתחשב בכך שאם תסרב, תהיה בעוד עשור בן 85, ואז תיראה כמו צימוק — מלא קמטים וחסר ערמונית, כאשר ההבדל היחיד הוא שלצימוק לא הייתה ערמונית מלכתחילה.

אז איך הצליח צה"מ להפוך את תהליך הזקנה? איש כאן לא ידע. מדעני כדור הארץ לא יכלו להסביר את ההצלחה או לשחזר אותה, ולא מפני שלא ניסו. צה"מ אינו פועל בכדור הארץ, כך שאינך יכול לשאול אף אחד מהוותיקים שלו. עם זאת צה"מ מגייס רק מקרב אוכלוסיית כדור הארץ, לכן גם המתיישבים לא היו יכולים לספר לך אילו הייתה לך דרך לשאול אותם, ולא הייתה. הטיפולים שצה"מ ביצע, יהיו אשר יהיו, בוצעו מחוץ לעולמנו, באזורים שבשליטת צה"מ, הרחק מתחום השיפוט של ממשלות עולמיות או לאומיות. לכן לא הדוד סם ולא אף אחד אחר היה יכול לעזור.

מדי פעם היו מחוקק, נשיא או דיקטטור כלשהם מכריזים על כוונתם לאסור את הגיוס לצה"מ עד שזה יחשוף את סודותיו. צה"מ לעולם אינו מתווכח; הוא פשוט עוזב. בשלב זה היו כל בני ה-75 במדינה לוקחים חופשות ארוכות בחו"ל, ולא היו שבים מהן לעולם. צה"מ אינו מציע שום הסברים, הצדקות או רמזים. אם אתה רוצה לגלות כיצד הם הופכים אנשים לצעירים שוב, עליך להתגייס.

חתמתי.

"סעיף חמישי: מובן לי כי בהתנדבותי לצבא הגנת המושבות אני מוותר בזאת על אזרחותי בישות הפוליטית-מדינית שבה אני חבר, ארצות-הברית של אמריקה במקרה הנדון, כמו גם על זיכיון המגורים המאפשר לי להתגורר בכדור הארץ. מובן לי כי אזרחותי תועבר לאיחוד המושבות באופן כללי ולצבא הגנת המושבות באופן פרטני. יתר על כן מובן לי ואני מכיר בעובדה כי בעצם הוויתור על האזרחות וזיכיון המגורים, נשללת ממני הזכות לחזור לכדור הארץ, וכי בתום תקופת השירות שלי אסופח למושבה שעליה יחליטו איחוד המושבות ו/או צבא הגנת המושבות".

או במילים פשוטות יותר: לעולם לא תוכל לשוב הביתה. זה חלק בלתי נפרד מחוקי ההסגר שכפו איחוד המושבות וצה"מ, באופן רשמי לפחות — כדי להגן על כדור הארץ מאיומים חוץ-ארציים נוספים דוגמת הקרימפ. בתחילה הביעו תושבי כדור הארץ תמיכה נלהבת. מדהים עד כמה מתבודד יכול כוכב להפוך כאשר שליש מאוכלוסיית הגברים בו מאבדת את הפוריות שלה בתוך שנה. היום פחתה ההתלהבות — האנשים התעייפו מכדור הארץ, והם רוצים לראות את שאר היקום, הם שכחו את הדוד וולט חשוך הילדים. אך איחוד המושבות וצה"מ הם היחידים שברשותם ספינות בעלות הינע-דילוג, שהופכות את הטיסה הבין-כוכבית לאפשרית. אז זה המצב.

(כל זה הופך למיותרת את ההסכמה להתיישב היכן שאיחוד המושבות אומר לך להתיישב — כיוון שהם היחידים שיש ברשותם ספינות, אתה הולך למקום שאליו הם לוקחים אותך בכל מקרה. זה לא שהם ייתנו לך להטיס ספינת חלל).

אחת מתופעות הלוואי של חוקי ההסגר והמונופול על הינע-הדילוג היא הפיכת הקשר בין כדור הארץ למושבות (כמו גם בין המושבות לבין עצמן) לבלתי אפשרי כמעט. הדרך היחידה לקבל ממושבה תגובה בזמן היא להעביר את המסר בעזרת חללית המצוידת בהינע-דילוג; צה"מ מעביר בחוסר רצון מסרים ונתונים מממשלה כוכבית אחת לאחרת, אבל לכל השאר אין סיכוי. יכולת להציב אנטנת רדיו ולחכות שהאותות מהמושבות יעברו, אבל אלפא, המושבה הקרובה ביותר לכדור הארץ, היא במרחק 83 שנות אור. זה מקשה על חילופי רכילות עסיסית בין המושבות.

מעולם לא שאלתי, אך אני מניח שהסעיף הזה גרם לרוב האנשים לוותר. לחשוב שאתה רוצה להיות שוב צעיר זה דבר אחד; להפנות עורף לכל מה שאתה מכיר, לכל מי שפגשת או אהבת מעולם, לכל חוויה שחווית לאורך שבעה עשורים וחצי זה דבר אחר לגמרי. להיפרד לשלום מכל חייך זה צעד גדול מאוד.

חתמתי.

"סעיף שישי — הסעיף האחרון", אמרה המגייסת. "מובן לי ומקובל עליי כי בתוך 72 שעות מרגע החתימה האחרונה על מסמך זה, או מרגע העברָתי אל מחוץ לכדור הארץ על-ידי צבא הגנת המושבות — המוקדם שבהם — אהיה מוכרז כנפטר בעיני החוק בכל הישויות הפוליטיות הרלווטיות, במקרה הנדון מדינת אוהיו וארצות-הברית של אמריקה. כל הרכוש שאותיר אחריי יחולק על-פי חוק. כל ההתחייבויות והמחויבויות שעל-פי חוק פג תוקפן עם המוות לא יחולו עליי. כל רישום ציבורי, חיובי או שלילי, יימחק וכל חובותיי ישוחררו על-פי חוק. מובן לי ומקובל עליי כי אם טרם דאגתי לחלוקת נכסיי, צבא הגנת המושבות יספק לי ייעוץ חוקי ופיננסי כיצד לעשות זאת בתוך 72 שעות".

חתמתי. נותרו לי כעת 72 שעות לחיות, במובן כזה או אחר.

"מה יקרה אם לא אעזוב את הכוכב בתוך 72 שעות?" שאלתי בעודי מושיט את המסמך בחזרה אל המגייסת.

"שום דבר", אמרה, לוקחת ממני את המסמך. "מלבד העובדה שבשל היותך מוכרז כנפטר, כל רכושך מחולק על-פי הצוואה, הטבות הביטוח והפנסיה שלך יבוטלו או יועברו ליורשיך, ובהיותך נפטר בעיני החוק, נשללת ממך זכות ההגנה שהחוק מספק — מלשון הרע ועד לרצח".

"אז אם מישהו בא והורג אותי, לא יהיו לכך השלכות משפטיות?"

"לא", היא אמרה. "אם מישהו היה רוצח אותך בזמן שאתה מוכרז חוקית כמת, אני מאמינה שכאן באוהיו הוא היה נשפט על 'הפרעת מנוחתה של גופה'".

"מרתק", אמרתי.

"מכל מקום", היא המשיכה בטון האגבי המטריד שלה, "הדברים בדרך כלל לא מסתבכים ככה. בכל נקודה במהלך 72 השעות הקרובות אתה יכול להתחרט ולא להתגייס. פשוט תתקשר אליי. אם אני לא כאן, משיבון אוטומטי ייקח את הפרטים שלך. ברגע שנוודא שאכן מדובר בך, תהיה משוחרר מכל מחויבות נוספת. לתשומת ליבך, ביטול מסוג זה חוסם אותך לצמיתות מכל גיוס בעתיד. זה חד-פעמי".

"הבנתי", אמרתי. "את צריכה להשביע אותי?"

"לא", היא אמרה. "אני פשוט צריכה לעבד את נתוני הטופס הזה ולתת לך את הכרטיס שלך". היא חזרה אל המחשב שלה, הקלידה במשך כמה דקות ולחצה על מקש 'אנטר'. "המחשב מדפיס את הכרטיס שלך", אמרה. "זה יארך דקה".

"בסדר", אמרתי. "אפשר לשאול שאלה?"

"אני נשואה", היא אמרה.

"זה לא מה שעמדתי לשאול", אמרתי. "אנשים באמת מציעים לך להתחתן איתם?"

"כל הזמן", היא אמרה. "זה באמת מעצבן".

"מצטער לשמוע", אמרתי. היא הנהנה. "מה שעמדתי לשאול זה האם פגשת פעם מישהו מצה"מ".

"אתה מתכוון, מלבד המתגייסים?" הנהנתי. "לא. צה"מ מחזיק פה בתאגיד שמטפל בגיוס, אבל אף אחד מאיתנו לא ממש שייך לצה"מ. אנחנו מקבלים את כל המידע והחומר מצוות שגרירות איחוד המושבות, ולא ישירות מצה"מ. אני לא חושבת שהם מגיעים לכדור הארץ בכלל".

"לא מטריד אותך לעבוד בארגון שמעולם לא פגשת בנציגיו?"

"לא", אמרה. "העבודה בסדר והשכר גבוה להפתיע, בהתחשב בכמה מעט כסף הם השקיעו בעיצוב המקום. בכל מקרה אתה עומד להצטרף לארגון שמעולם לא פגשת בנציגיו. זה לא מטריד אותך?"

"לא", הודיתי. "אני זקן. אשתי מתה ואין לי יותר מדי סיבות להישאר פה. את עומדת להתגייס בבוא הזמן?"

היא משכה בכתפיה. "לא אכפת לי להזדקן".

"גם לי לא היה אכפת כשהייתי צעיר", אמרתי. "להיות זקן עכשיו, זה מה שמטריד אותי".

המדפסת שלה השמיעה זמזום חלש, ומשהו בצורת כרטיס ביקור יצא מתוכה. "זה הכרטיס שלך", היא אמרה לי. "הוא מזהה אותך כג'ון פרי וכמגויס לצה"מ. אל תאבד אותו. המעבורת שלך עוזבת מכאן, בדיוק מול המשרד, בעוד שלושה ימים, והיא תיקח אותך לנמל התעופה דייטון. היא יוצאת בשמונה וחצי בבוקר; אנו מציעים שתגיע מוקדם. אתה זכאי לקחת איתך רק תיק נשיאה אחד, אז אנא בחר בקפדנות את הדברים שאתה לוקח איתך.

"מדייטון תיקח את הטיסה של 11:00 לשיקגו, ומשם את הדלטה של שתיים בצהריים לניירובי. הם מקדימים אותנו בתשע שעות בניירובי, כך שתגיע לשם בחצות בערך לפי השעון המקומי. נציג צה"מ יפגוש אותך שם, ותוכל לבחור לעלות על גבעול-האפונה בשעה שתיים בבוקר לתחנת המושבות, או לנוח ולאחר מכן לעלות על גבעול-האפונה של תשע בבוקר. מנקודה זו ואילך אתה נתון ברשות צה"מ".

לקחתי את הכרטיס. "מה אני עושה אם אחת הטיסות האלה מאחרת או מתעכבת?"

"אף אחת מהטיסות האלה מעולם לא איחרה או התעכבה בחמש השנים שאני עובדת פה", היא אמרה.

"וואו", אמרתי. "אני מתערב שגם הרכבות של צה"מ מגיעות בזמן".

היא התבוננה בי במבט אטום.

"את יודעת", אמרתי, "ניסיתי להתבדח איתך במשך כל הזמן שהייתי פה".

"אני יודעת", היא אמרה. "אני מצטערת. חוש ההומור שלי הוסר בניתוח כאשר הייתי ילדה".

"אה", אמרתי.

"זו הייתה בדיחה", היא אמרה וקמה ממקומה, מושיטה לי את ידה.

"אה", אמרתי ולחצתי אותה.

"ברכותיי, מגויס", היא אמרה. "בהצלחה בדרכך בין הכוכבים. אני באמת מתכוונת לזה", הוסיפה.

"תודה", אמרתי, "אני מעריך את זה". היא הנהנה, חזרה לשבת והחזירה את עיניה אל צג המחשב. שוחררתי.

בדרך החוצה ראיתי אישה זקנה חוצה את מגרש החנייה בדרכה אל לשכת הגיוס. ניגשתי אליה. "סינתיה סמית?" שאלתי.

"כן", היא אמרה. "איך ידעת?"

"רציתי רק לאחל לך יום הולדת שמח", אמרתי ואז הצבעתי לעבר השמיים. "ואולי ניפגש שוב שם למעלה".

היא חייכה בהבנה. גרמתי למישהו לחייך היום. מצב העניינים כנראה משתפר.