בית » ספרות » טעימות קריאה » עץ השקרים – פרק ראשון לקריאה

עץ השקרים – פרק ראשון לקריאה

עץ השקרים - ספרי פנטזיה - הספרייה הפנטסטית

בואו לקרוא את הפרק הראשון של "עץ השקרים", מאת פרנסס הרדינג, הספר החדש של הוצאת עוץ

 

תקציר העלילה (מגב הכריכה)

פיית' רגילה שלא משוחחים עמה. היא רק בת 14, ילדה בעיני המבוגרים; בחברה הוויקטוריאנית, מקומה לשתוק ולא להביך את הוריה. אבל כשמשפחתה עוקרת בבהילות לאי קטן ונידח, פיית' חושדת שהם בעצם נמלטים משערורייה – ויצר הסקרנות גובר עליה. אולי תמצא הסבר ביומנים של אביה, הכומר והמדען?

כתביו צופנים סודות מפתים על מוצא האדם, על דינוזאורים, על מאובנים של מלאכים. חיפושיה של פיית' אחר האמת צוברים דחיפות. הולך ומסתמן שהמפתח להבנת הכל הוא צמח מסתורי: עץ שלפי האגדות ניזון משקרים.

 

ספרה עטור הפרסים של פרנסס הרדינג הוא יצירת מופת מורכבת, מרובדת ומותחת, מתובלת בהומור דק ושנון, ובפמיניזם מפתיע. גולגולות וקרינולינות, תה מנחה ודינמיט: היכונו לחוויית קריאה יוצאת דופן.

לרכישת הספר הישר מן ההוצאה

עץ השקרים
מאת: פרנסס הרדינג
תרגום מאנגלית: יעל אכמון
עוץ הוצאה לאור (2017)
416 עמודים

* * *

 

לאבא שלי

על חוכמה ויושר שקטים

ועל כך שכיבד אותי כמבוגרת זמן רב לפני שהייתי כזאת

 

1

גולים

 

הסירה נעה במקצב עיקש ומעורר בחילה, כמו מישהו שנושך שוב ושוב בשן רקובה. האיים שנגלו במטושטש מבעד לערפל נראו גם הם כמו שיניים, החליטה פֵיית'. לא השיניים היפות והנקיות של צוקי דובר, אלא שיניים שחוקות ושבורות שהזדקרו במעוקם מתוך מרחבי הים האפור והגועש. ספינת הדואר התקדמה בין הגלים בקול טרטור עיקש והכתימה את השמים בעשן.

"תראה, שָלָך," אמרה פיית' בשיניים נוקשות והצביעה.

האוורד, אחיה בן השש, התפתל אחורנית, אבל לא הספיק לראות את הציפור הגדולה בטרם נבלעו הגוף החיוור והכנפיים כהות השוליים בערפל. פיית' העוותה פנים כשמשקלו נע בחיקה. לפחות הוא הפסיק לדרוש את המטפלת שלו.

"לשם אנחנו הולכים?" האוורד השקיף בעיניים מצומצמות על האי הערטילאי שמולם.

"כן, האוּ." גשם תופף על גג העץ הדק שמעל ראשיהם. רוח קרה נשבה מהסיפון וצרבה בפניה של פיית'.

למרות הרעש סביבה, פיית' היתה משוכנעת שהיא שומעת קולות קלושים בוקעים מהארגז שעליו ישבה. תנועה מרחששת, רשרוש מלחש של קשׂקשׂ על קשׂקשׂ. כאב לפיית' לחשוב על הנחשה הסינית הקטנה של אבא שלה בפנים, חלושה מקור, מתפתלת ומצטנפת בבהלה עם כל טלטול של הסיפון.

מאחוריה התחרו קולות מורמים בקינת השחפים ובפאד-פאד-פאד של גלגלי המשוטות הגדולים. מרגע שהתעצם הגשם, כל האנשים שעל הסיפון התקוטטו על מקום באזור המקורה הקטן שבקרבת הירכתיים. היה שם מקום לנוסעים, אבל לא לכל הארגזים. אמה של פיית', מירְטֶל, עשתה כמיטב יכולתה לתפוס שטח ניכר עבור חפצי המשפחה, ובהצלחה יתרה.

פיית' הגניבה מבט מעבר לכתפה וראתה את מירטל מנופפת בזרועותיה כמו מנצח בעוד שני נערי סיפון מזיזים למקומם את הארגזים והתיבות של משפחת סַנְדֶרְלי. היום היתה מירטל חיוורת מעייפות ועטופה עד הסנטר ברדידים, אך אף על פי כן, וכמו תמיד, דיברה אל ומעל כולם בקול חם, נעים וחסר בושה, בביטחון של אישה יפה הסומכת על האבירות בעל-כורחם של הגברים סביבה.

"תודה רבה, כן, בדיוק שם – ובכן, אני באמת מצטערת לשמוע, אבל אין ברירה – על הצד, אם לא אכפת לך – ובכן, הארגז שלך נראה לי עמיד מאוד – אני חוששת שהמסמכים והאוספים של בעלי לא יעמדו במזג האוויר הזה – הכומר אֵרַסְמוּס סַנְדֶרְלי, חוקר הטבע המפורסם – אוי, כמה אדיב מצדך! אני כל כך שמחה שלא אכפת לך…"

מעבר לה נימנם הדוד מַיילְס עגול הפנים במושבו ברוגע ובנינוחות, כמו כלבלב על שטיח. מבטה של פיית' חמק מעבר לו, אל הדמות הגבוהה והשותקת שמאחוריו. אביה של פיית' במעיל הכומר השחור, וכובעו רחב השוליים מצל על מצח גבוה ואף נשרי.

פיית' תמיד נמלאה יראת כבוד למראהו. אפילו עכשיו השקיף אל האופק האפור במבט נוקב כמו של בסיליסק, אדיש למבול הקר, לצחנת הסירה ועשן הפחם ולכל הוויכוחים הנקלים וההידחקויות הבזויות. בימים כתיקונם היא ראתה אותו על דוכן הכומר יותר מאשר בבית, ולכן היה משונה למצוא אותו קרוב אליה. היום הרגישה נקיפת הזדהות דואבת. הוא נמצא במקום לא טבעי לו, אריה במופע שוליים שטוף גשם.

פיית', בהתאם להנחיותיה של מירטל, ישבה על הארגז הגדול ביותר של המשפחה כדי למנוע מאנשים לגרור אותו בחזרה החוצה. בדרך כלל הצליחה להיטמע ברקע, כיוון שאיש לא הזדרז להבחין בנערה בת ארבע-עשרה עם תווי פנים נוקשים וצמה בצבע חום-בוץ. עכשיו התכווצה תחת מבטים נוטרי טינה ובערה ממבוכה שמירטל לעולם לא הרגישה.

דמותה הקטנטונת של מירטל התייצבה כך שחסמה את דרכו של כל מי שינסה לגרור את מיטלטליו שלו אל המחסה. גבר גבוה ורחב גוף עם אף גבשושי ביקש כמדומה להידחק על פניה עם הארגז שלו, אבל היא עצרה בו בבת אחת כשהסתובבה וחייכה.

מירטל מיצמצה פעמיים ועיניה הכחולות הגדולות נפערו בארשת של רצינות, כאילו רק עכשיו הבחינה בבירור באדם שמולה. על אף אפה הוורוד מהקור ועל אף החיוורון היגע, היא הצליחה לחייך חיוך מתוק ובוטח.

"תודה רבה על ההבנה," היא אמרה. קולה נשבר שבר קטנטן של עייפות.

זה היה אחד התכסיסים של מירטל בבואה להתמודד עם גברים, הצטעצעות שגייסה במחווה קלילה ומוכנית כמו פתיחת מניפה. בכל פעם שזה פעל, הבטן של פיית' התכווצה. כך קרה גם הפעם. האדון הסמיק, קד קידה קצרה ונסוג, אבל פיית' ראתה שהטינה שחש נותרה בעינה. למעשה, היתה לפיית' הרגשה שמשפחתה הצליחה להשניא עליה כמעט כל אדם בספינה.

האוורד היה מלא התפעלות ביישנית לנוכח אמם, וכשפיית' היתה צעירה יותר גם לה נראתה אמם מושלמת. הביקורים הנדירים של מירטל בחדר הילדים היו מרגשים במידה בלתי נסבלת כמעט, ופיית' אהבה אפילו את הטקס שבמסגרתו סירקו אותה, הלבישו אותה וייפו אותה על מנת שתהיה ייצוגית די הצורך למפגש. מירטל היתה כמו ישות מעולם אחר, חמימה, עליזה, יפהפייה ובלתי מושגת, נימפת-שמש עם חוש משובח לאופנה.

אבל במהלך השנה האחרונה נראה שמירטל החליטה "להיות מעורבת" בענייני פיית', ומתברר שמשמעות הדבר היתה לקטוע את שיעוריה של פיית' ללא אזהרה מוקדמת, לגרור אותה בדחף-רגע לביקורים או לנסיעות לעיירה ואז להפקיר אותה שוב לחסדי חדר הילדים או הכיתה. ההיחשפות החוזרת ונשנית עשתה את שלה במהלך השנה, וקילפה את ההילה המוזהבת של אמה שריטה אחר שריטה. פיית' התחילה להרגיש כמו בובת סמרטוטים הנחטפת ומושלכת בהתאם לגחמותיה של ילדה קצרת רוח והפכפכה.

על הספינה החל ההמון לסגת. מירטל התיישבה על ערמה של שלוש תיבות לצד הארגז של פיית', אומרת כולה זחיחות עמוקה.

"אני באמת מקווה שבמקום שסידר לנו מר לַמְבֶּנְט יש חדר הסבה סביר," העירה, "ושהמשרתים ראויים. פשוט אסור שהטבחית תהיה צרפתייה. קשה לצפות ממני לנהל משק בית אם הטבחית שלי תוכל לבחור לא להבין אותי מתי שיתחשק לה…"

קולה של מירטל לא היה בלתי נעים, אבל היא דיברה ודיברה ודיברה. במהלך היום האחרון היה הפטפוט שלה בן לוויה מתמיד למשפחה; היא הרעיפה ממנו על רכב הכרכרה שלקח אותם לתחנה, על השומרים שאיפסנו את מיטלטליה של המשפחה ברכבות ללונדון, ואז על פּוּל, אב-הבית הזועף בפונדק הצונן שם עשו את הלילה, ועל רב החובל של ספינת הדואר אפופת העשן הזאת.

"למה אנחנו הולכים לשם?" קטע אותה האוורד. עיניו היו מזוגגות מעייפות. הוא ניצב עכשיו בצומת. לפניו נמתחו שתי דרכים אפשריות, שינה כפייתית או התקפי זעם אין-אונים.

"אתה יודע למה, מתוק שלי." מירטל רכנה להסיט את השיער הרטוב מעיניו של האוורד באצבע זהירה בכפפה. "יש מערות חשובות מאוד באי הזה, ואדונים גילו שם עשרות מאובנים מעניינים. אין איש שמבין במאובנים יותר מאבא שלך, ולכן ביקשו ממנו שיבוא להסתכל עליהם."

"אבל למה אנחנו באנו?" התעקש האוורד. "הוא לא לקח אותנו לסין. או להודו. או לאפריקה. או למונגיה." זו האחרונה היתה מיטב ניסיונו לבטא את המילה "מונגוליה".

זאת היתה שאלה טובה, כזאת שבלי ספק העסיקה אנשים רבים. אתמול ודאי הורעפה על הבתים ברחבי הקהילה של הכומר סנדרלי עננת כרטיסי ביקור ועליהם תירוצים וביטולים של הרגע האחרון, כמו פתיתי שלג מלבניים של התנצלות. השמועה על עזיבתה הלא מתוכננת של המשפחה כבר התפשטה מן הסתם כמו שריפה בשדה קוצים.

למען האמת, פיית' עצמה היתה שמחה לדעת את התשובה לשאלה של האוורד.

"אה, לעולם לא היינו יכולים ללכת למקומות ההם!" הכריזה מירטל בכלליות. "נחשים וקדחת, ואנשים שאוכלים כלבים. הפעם זה שונה. זאת תהיה חופשה קטנה."

"היינו חייבים ללכת בגלל איש החיפושיות?" שאל האוורד ופניו מכווצות מריכוז.

הכומר, שלא הראה עד כה כל סימן שהוא מאזין לשיחה, שאף פתאום שאיפה קולנית מבעד לאפו ונשף נשיפה של מורת רוח. הוא קם על רגליו.

"הגשם נחלש והטרקלין הזה צפוף מדי," הכריז ויצא אל הסיפון הפתוח.

מירטל התכווצה והעיפה מבט בדוד מיילס, שזה עתה התעורר וכעת שיפשף את עיניו.

"אולי כדאי שגם אני, אה, אצא לחלץ עצמות." הדוד מיילס העיף מבט באחותו, בלוויית הרמת גבות קלה ואירונית. הוא סילסל את השפם שבזוויות חיוכו ויצא מן הטרקלין בעקבות גיסו.

"לאן אבא הלך?" שאל האוורד בקול נוקב ומתח צוואר להציץ החוצה אל הסיפון. "גם אני יכול ללכת? אני יכול לשחק ברובה שלי?"

מירטל עצמה עיניים לרגע והניחה לשפתיה לרפרף, כמדומה, בתפילה קטנה ורגוזה שיימצא לה אורך רוח. היא שבה ופקחה עיניים וחייכה אל פיית'.

"אוי, פיית', איזה סלע איתן את." זה היה החיוך שזכתה לו פיית' תמיד, מלא חיבה אך עם נימה של השלמה עייפה. "חֶבְרתך אולי לא שוקקת במיוחד… אבל לפחות את אף פעם לא שואלת שאלות."

פיית' הצליחה להעלות על פניה חיוך יבש וצונן. היא ידעה למי התכוון האוורד כשדיבר על "איש החיפושיות" וחשדה שהשאלה שלו קלעה קרוב במידה מסוכנת לאמת.

במהלך החודש האחרון חיתה המשפחה בערפל קפוא של דברים שבשתיקה. מבטים, לחישות, שינויים קלים בגינונים והימנעות אנינה ממגע. פיית' הבחינה בשינוי, אבל לא הצליחה לנחש מה הסיבה לו.

ואז, יום ראשון אחד, בזמן שהמשפחה צעדה בדרכה הביתה מהכנסייה, גבר במגבעת חומה ניגש והציג את עצמו, בשפע קידות והנהונים ובחיוך שלרגע לא ניכר בעיניו. הוא כתב מאמר על חיפושיות, והאם יואיל הכומר ארסמוס סנדרלי הנכבד לשקול לחבר לו הקדמה? הכומר הנכבד לא הואיל לשקול, והלך ונמלא רוגז צונן לנוכח התעקשותו של המבקר. הזר ניסה "לנכס לו היכרות" בהפרה בוטה של כללי הנימוס הטוב, ולבסוף אמר לו זאת הכומר ישירות.

חיוכו של חובב החיפושיות נבל, והיה למשהו נעים פחות. פיית' עדיין זכרה את הארס השקט בתשובתו.

"סלח לי אם הרהבתי עוז לשער שאדיבותך תשתווה לאינטלקט שלך. אם להאמין לשמועות, אדוני הכומר, הייתי מצפה שתשמח למצוא עמית למדעים שעדיין מוכן ללחוץ את ידך."

דמה של פיית' קפא שוב כשנזכרה במילים הללו. היא מעולם לא חלמה שתהיה עדה לאדם העולב באבא שלה בפניו. וגרוע מזה, הכומר הסב גב לזר בדממה נזעמת, בלי לתבוע הסברים. הערפל הצונן של חשדותיה של פיית' החל להתגבש. מתברר שמסתובבות שמועות, ושאבא שלה יודע מה הן גם אם היא עצמה אינה יודעת.

מירטל טעתה. פיית' היתה גדושה ומלאה שאלות, והן התפתלו והצטנפו בתוכה כמו הנחשה שבארגז.

 

לא, אבל אני לא יכולה. אסור לי להיכנע לזה.

במחשבתה של פיית' זה תמיד נקרא "זה". היא מעולם לא הצמידה לדבר שם אחר, מפחד שתעניק לו בכך עוד יותר כוח עליה. "זה" היה התמכרות, לפחות זאת ידעה. "זה" היה הדבר שתמיד נדרה לא לעשות, אף שבפועל מעולם לא הצליחה לעמוד בשבועתה. "זה" היה ההפך הגמור מפיית' כפי שהכיר אותה העולם. פיית' הילדה הטובה, הסלע האיתן. פיית' האמינה, המשמימה, המהימנה.

יותר מכול התקשתה לעמוד בהזדמנויות לא צפויות. מעטפה שנחה ללא השגחה עם מכתב שמציץ ממנה, נקי ומזמין. דלת לא נעולה. שיחה לא זהירה, בלי לתת את הדעת על מצותתים אפשריים.

היה בפיית' רעב, וילדות לא אמורות להיות רעבות. הן אמורות לכרסם בצמצום כשהן יושבות אל השולחן, וגם השכל שלהן אמור להסתפק בדיאטה צנועה. כמה שיעורים יגעים מפי אומנת עייפה, טיולים משמימים ברגל, בילויים בלא מחשבה. אבל זה לא הספיק לה. הידע – כל ידע שהוא – קרץ לפיית', וגניבתו בחשאי היתה תענוג נפלא ורעיל.

אבל נכון לעכשיו היתה סקרנותה ממוקדת ודוחקת. ייתכן שברגעים אלה ממש, אבא והדוד מיילס משוחחים על איש החיפושיות ועל הסיבות ליציאת מצרים הפתאומית של המשפחה.

"אמא… את מרשה לי ללכת קצת על הסיפון? הבטן שלי…" פיית' כמעט הצליחה לשכנע את עצמה. הבטן שלה באמת רעשה וגעשה, אבל מהתרגשות, לא מהתנודות החדות של הסירה.

"בסדר – אבל אם יפנו אלייך, אל תעני. קחי את המטרייה, היזהרי לא ליפול מעבר למעקה וחזרי לפני שתתקררי."

בעודה מתהלכת באיטיות לאורך המעקה, והטפטוף המגומגם של הגשם מתופף על המטרייה, היא נאלצה להודות בינה לבין עצמה שהיא שוב נכנעת ל"זה". ההתרגשות מילאה את ורידיה ביין אפל וחידדה את כל החושים עד כאב. היא שוטטה בהדרגה אל מחוץ לטווח הראייה של מירטל והאוורד, ולמשך זמן-מה השתהתה כשהיא מודעת בחריפות לכל מבט שנשלח בכיוונה. בזה אחר זה התעייפו המבטים ושבו והסתלקו.

הרגע שלה הגיע. איש לא הסתכל. היא חצתה בזריזות את הסיפון וחמקה אל בין הארגזים שקובצו סביב ארובת הסירה הרוטטת, המוכתמת. באוויר עמד טעם מלח ואשמה, והיא הרגישה חיה.

היא חמקה ממחבוא אל מחבוא, חצאיותיה אסופות צמוד ככל האפשר אל גופה כדי שלא יתנפחו ברוח ויסגירו את מיקומה. כפות רגליה הרחבות, הרבועות, שהיו כה מגושמות כשניסו להתאים להן נעליים אופנתיות, צעדו על קרשי הסיפון בדממה שהיתה פרי תבונת התנועה המתורגלת.

בין שני ארגזים היא מצאה מקום מחבוא שממנו נגלו לעיניה אביה ודודה, שניצבו במרחק כשלושה מטרים בלבד ממנה. האפשרות לראות את אביה בלי להיראות נדמתה כחילול קודש מיוחד.

"לברוח מבֵיתי שלי!" קרא הכומר. "זה נראה כמו גילוי של פחדנות, מיילס. אסור היה לי לתת לך לשכנע אותי לעזוב את קֶנְט. ומה תועיל העזיבה? שמועות הן כמו כלבים. הימלט והן ירדפו אחריך."

"שמועות הן אכן כלבים, ארסמוס." עיניו של הדוד מיילס היו מצומצמות מאחורי משקפי הצֶבֶט. "והן צדות בלהקות ותוקפות כשהטרף נגלה לעיניהן. אתה חייב להתרחק מהחוגים החברתיים לזמן-מה. עכשיו, בהיעדרך, הן ימצאו דבר אחר לרדוף אחריו."

"בכך שהסתלקתי בגניבה, בחסות החשכה, מיילס, הזנתי את הכלבים האלה. העזיבה שלי תשמש ראיה נגדי."

"אולי, ארסמוס," ענה הדוד מיילס ברצינות שלא היתה אופיינית לו, "אבל מה אתה מעדיף, שמי שישפוט אותך יהיו מגדל כבשים או שניים באי נידח, או אנשים בעלי השפעה באנגליה? משלחת החפירה באי וֵיין היתה התירוץ הטוב ביותר שהצלחתי למצוא לעזיבתך, ואני עדיין שמח שהשתכנעת.

"את המאמר ההוא ב'אינטליג'נסר' קראו אתמול סביב שולחנות ארוחת הבוקר ברחבי הארץ כולה. אילו נשארת, היית מכריח את כל חוג המכרים שלך להחליט אם לתמוך בך או להפנות לך גב, ואם להאמין לשמועות, יכול להיות שההחלטות שלהם לא היו מוצאות חן בעיניך.

"ארסמוס, אחד העיתונים הנקראים והמכובדים במדינה הכריז שאתה נוכל ורמאי. אם אינך רוצה לחשוף את מירטל והילדים לכל תלאות השערורייה וייסוריה, אינך יכול לחזור לקנט. עד ששמך יטוהר, שום דבר טוב לא מחכה לך שם."

השאירו תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם לעולםשדות נדרשים מסומנים *

*