בהאלווין הזה, הבמאי גיירמו דל טורו חוזר עם עיבוד מחודש של פרנקנשטיין, יצירת המופת מאת מרי שלי
הוליווד, מעוז הקולנוע הבינלאומי במאה השנים האחרונות, חיה בסופו של דבר על דבר אחד: סיפורים. סיפורים הם הדם הזורם בעורקיה של התעשייה, ובלעדיהם, היא לא יכולה להתקיים. כל השאר זה רעש, צלצולים וקוסמטיקה. אבל הם עולים הרבה, ואנשי התעשייה אוהבים לעשות כסף – הרבה כסף. זאת אחת מהסיבות שיש סיפורים שזוכים לביקור שוב ושוב. זה, לדוגמה, המצב עם פרנקנשטיין: או פרומתאוס המודרני, ספרה הקלאסי של מרי שלי מ-1818. מבדיקה קצרה עולה כי נכון להיום (האלווין 2026) יש לא פחות מ-423 עיבודים באורך מלא של הספר, 204 סרטים קצרים, 78 סדרות טלוויזיה, ו-287 פרקים בסדרות בהן המפלצת נותנת מבצעת אורח. נראה שמאז שנהגתה, לפני למעלה ממאתיים שנה, המפלצת של פרנקנשטיין חיה, בועטת ולא מראה סימני עייפות.
תקציר העלילה
עיבוד של הבמאי זוכה האוסקר גיירמו דל טורו לסיפור הקלאסי של מרי שלי על ויקטור פרנקנשטיין: מדען מבריק ויהיר שמפיח חיים בגוף שיצר, אך הניסוי המפלצתי מוביל בסופו של דבר למפלה של היוצר ושל יצירתו הטרגית.
למה לי עוד פרנקנשטיין עכשיו
לאור המספר הרב של העיבודים לספרה של שלי, למה לנו עוד אחד? למה עכשיו? שאלה מצוינת, שאת התשובות עליה היא שכזה עוד לא היה לנו. וב”כזה” אני מתכוון לעיבוד של גיירמו דל טורו. הבמאי המקסיקני הביא לקהל הצופים סרטים מהנים ובלתי נשכחים, כמו בלייד ודואולוגיית הסרטים היחידים שהצליחו של הלבוי. יגידו המלעיזים מה שיגידו, אף סרט אחר בפרנצ’ייזים הללו לא הצליח להתקרב לאלו שדל טורו ביים. מנגד, הביא סרטים מרהיבים כמו המבוך של פאן (2006), פסגת הארגמן (2015) ופינוקיו (2022).
דל טורו ידוע בדרכו למצוא נקודת מבט משלו על נרטיבים שונים, וכן בחיבה הגדולה שלו לאסתטיקה גותית ומורבידית. הוא אחד מאשפי תעשיית הקולנוע בכל הנוגע פנטזיה אפלה. לכן, ההפתעה היחידה בכך שביים עיבוד משלו לפרנקנשטיין היא רק שלא עשה זאת עד היום. כיאה למוניטין שלו, הסרט החדש מבטיח לגולל את הסיפור הקלאסי מנקודת מבטו של המפלצת (שביצירתה של שלי לא זוכה אפילו לקבל מבוראו שם).
פרומתיאוס המודרני
סיבה נוספת שהעיבוד החדש מעניין היא רוח התקופה. כל הסיפורים שיצרה האנושות, לא משנה מה הנושא שלהם ומה עלילתם, הם עלינו. האנושות מספרת את עצמה משחר קיומה. זה בולט במיוחד כשאנו שבים לספר את אותם סיפורים, אך בתרבויות שונות ובזמנים שונים. לכן, למשל, כל כך מענייין לבחון עיבודים שונים של סיפורים מוכרים כמו מעשיות האחים גרים. שמו המלא והפחות מוכר של הספר של שלי הוא פרנקנשטיין; או, פרומתאוס המודרני. למי שפחות מצויים במיתולוגיה היוונית, פרומתאוס הוא טיטאן שלפי הסיפורים ברא את האנושות והעניק לבני האדם את האש. לאחר שזאוס לקח לבני האדם את האש, כעונש, פרומתאוס גנב ניצוץ מהשמש והשיבה לבני האדם. הוא נענש על כך בייסורים קשים. הוא נקשר לסלע, ובכל יום היה מגיע עיט וניזון מן הכבד שלו בעודו חי. מדי לילה, הכבד היה צומח מחדש ומחלים, ומדי בוקר היה שב העיט וניזון שוב מבשרו של הטיטאן.
לפיכך, פרומתאוס אינו רק יוצר האנושות, אלא גם זה שהעניק לה מתנה שלא הייתה אמורה להיות לה. זה מסביר הרבה מכוונתה של המחברת ביצירת ספרה. ויקטור פרנקנשטיין, גיבור העלילה, לא רק מעניק ליצור דומם חיים. הוא ממציא טכנולוגיה, כוח שלא אמור להיות לאנושות, מתוך גאווה, חוסר זהירות ועיוורון להשלכות ההרסניות האפשריות. היצור שפרנקנשטיין מעניק לו חיים הוא בבואה. הוא משקף ליוצרו את מהותו האמיתית, המפלצתית, ואת הגרוטסקיות של ניסיונו לחקות את מעשה הבריאה. הרבה עבר על האנושות מאז ראה אור פרנקנשטיין. אבל משהו שלא השתנה, הוא שהאנושות לא נעשתה יותר אחראית, פחות גאוותנית, או יותר חומלת. שלי לא יכולה הייתה לחזות את הנולד. ספרה הוא מראה, בבואה של האנושות של זמנה. כל עיבוד חדש של הסיפור הקלאסי הוא בבואה של זמנו. מעניין יהיה לראות מה הבבואה שבחר גיירמו דל טורו להציג לנו בסוף 2025.
ארה”ב, 2025, 149 דקות
בימוי: גיירמו דל טורו
משחק: אוסקר אייזק, ג’ייקוב אלורדי, מיה גות’, כריסטוף וולץ
