בואו לקבל טעימת קריאה מתוך החדר בקצה המסדרון – מותחן אימה ישראלי, מאת גל ובר
תקציר העלילה (מגב הכריכה)
כשנועה טסה לנסיעת עבודה, שחר נשאר לבד עם התאומות בקוטג’ המושלם שקנו בפרויקט בשרון. מהר מאוד הוא מגלה לאימתו שבבית הזה הבנות הן לא היחידות שמשחקות בצעצועים. חפצים זזים מעצמם, רעשים מוזרים נשמעים, ושחר מבין שהם לא לבד. ברגע שהאירועים מתחילים להיות מפחידים מדי, הוא נעזר בחברו חובב המיסטיקה כדי לגרש את הדייר הלא קרוא מבית חלומותיהם. כשנועה חוזרת, העניינים מידרדרים ושחר נאלץ לעמוד במבחנים בלתי אפשריים כאבא וכבן זוג, מבחנים שיקבעו את גורל משפחתו ואת גורלו שלו.
החדר בקצה המסדרון הוא מותחן פסיכולוגי על-טבעי המשלב דרמה משפחתית, מסתורין ואימה. בין סימני שאלה מטרידים לתגליות מצמררות, גל ובר פורש בפנינו ביד בוטחת עלילה אפלה וחודרת-נשמה שמקפלת בתוכה סיפור נוגע ללב על מסירות הורית, על קנאה רומנטית, על אשמה ועל תיקון.
קריאה נעימה!
בבוקרו של לילה נטול שינה כמעט לחלוטין התעורר שחר עם גוף דואב מתנוחת השינה ברכב. הוא יצא מהרכב טרוט עיניים והשתוקק להתחמם מעט מצינת הבוקר בעזרת ספל קפה. הוא נכנס לבית לאט ובזהירות, בניסיון להיות ער לכל תזוזה אפשרית בחלל הסלון, ואז האיר את קומת הקרקע בלחיצה על מתג התריס החשמלי, רק כדי לגלות שוב את שני הבלונים ליד דלת המרתף.
האם אני הולך ומשתגע? חשב בזמן שבהה בחפצים הכסופים, אולי רק דמיינתי שבלון נגע לי בראש אתמול בחדר העבודה? הרי היה חשוך ולא באמת ראיתי אותו. אבל את מראה הארגזים שמכסיהם מתעקמים ברעש דפיקות איום, אותו אני יודע שלא דמיינתי בכלל.
השעון בטלפון שלו הראה שש ודקה. הוא שתה מהר את הקפה בלוויית פרוסה עם דבש שאכל בשתי נגיסות ונסע ל”כלבו גיזלה”.
כשנכנס פנימה נדמה היה לו שהזקנה חיכתה לו.
“בוקר טוב!” חייך אליה. “זוכרת ששאלתי אותך מה היה במקום של שכונת אורנים?”
מבטה של גיזלה הרצין בבת אחת, וגרם לשחר להידרך.
“אז הבנתי שבקצה של שכונת אורנים עמד פעם בית…” אמר כאילו יש לו שמץ של ספק בכך, כדי לשדר לזקנה שהיא היא מקור המידע המהימן עליו ביותר.
“אתה בטח מתכוון לבית השרוף,” אמרה האישה כמעט בלי להזיז את שרירי פניה.
“לא ידעתי שהוא נשרף,” אמר שחר. רעד פקד את כל גופו כי אף על פי שהתכוון לבית, הבין שדבריו יכולים להתייחס גם לילד כלשהו שאולי פעם חי בו וששמו היה במקרה רועי.
הזקנה היססה לרגע, סידרה משהו בקופה הרושמת ואז הביטה בשחר, שהמתין מתוח למוצא פיה.
“בשנה אחרי שזה קרה הייתי מדברת על זה לפעמים עם אנשים,” אמרה. “אבל רוּבֶן בעלי לא היה אוהב את זה. הוא היה אומר לי, ‘בשביל מה לדבר על דברים כאלה? לְמה זה טוב?’, אבל עכשיו רוּבֶן בשמים, אתה יודע איך זה.”
שחר הנבוך לא באמת חשב שהוא יודע איך זה. הוא תהה אם נכון יהיה לומר “אני מצטער”, אבל הסתפק במבט של אמפתיה.
“הבית היה שייך לשלום ליכטנשטיין,” פתחה. “בעל חנות תכשיטים בנתניה ועוד כמה עסקים באזור, פיצוציות, מכבסות, דמוּת…” היא השתהתה רגע ואז אמרה: “מוּכּרת ביישוב,” והביטה בעיניו כמנסה להעביר לו מסר כלשהו שלא היה בטוח מהו, אבל שהיתה לו השערה בנוגע אליו.
“זה היה בית מבודד, בית אחוזה קטן של פעם, ששלום שיפץ והרחיב על הקרקע שקנה. זאת היתה קרקע חקלאית ואני לא יודעת אם הרחבת הבית קיבלה בכלל אישורים או שמישהו למעלה העלים עין כי לשלום היו, על פי השמועות, כל מיני קשרים… לא משנה… אחרי השריפה, לפני בערך… שש שנים?” היא השתהתה לפני שהמשיכה, “כן, שש שנים… כל השטח מסביב הופשר לבנייה, ואת החלקה של שלום, שהיתה תקועה ליזם כמו קוץ בתחת, הוא מכר במחיר גבוה במיוחד, כך אומרים, לחברת הבנייה…”
“אלימור?” השלים אותה שחר. הדם אזל מפניו כשהנהנה לחיוב.
“איך הבית נשרף?” שאל.
“לא יודעת בדיוק, אבל מה שאני כן יודעת זה שהיה מאבק גירושים… ענייני משמורת.”
המילה מרותק היתה יכולה להיות תיאור עלוב למדי לדרך שבה שחר הקשיב לגיזלה, ונדמה היה לו שהזקנה נהנית מהסיטואציה.
“ידעת שהלך שם ילד בשריפה? הכבאים מצאו את הגופה מפוחמת לגמרי,” קולה עבר ללחש כשאמרה את המילים האחרונות, מה שגרם לשערות על עורו לסמור.
“אחרי השריפה, האמא, מירב קראו לה, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה,” החוותה הזקנה בידיה משהו שלשחר נראה כמו הדמיה של זיקוקין די נור ומן הסתם אמור היה לדמות התפוגגות.
“אני מקווה שהיא נשרפת בגיהינום,” סיימה את דבריה בקול רועד, והישירה את מבטה לשחר שהודה לה בחיוך קפוץ, ומיהר לקנות לחם וחלב כדי לא לצאת בלי כלום אבל גם לא להישאר שם שנייה אחת מעבר לדרוש.
*
בדרך הביתה חשב שחר על מה שסיפרה לו הזקנה. הוא לא היה בטוח שדייקה בכל הפרטים. יכול להיות, חשב, שהיא ניזונה משמועות ובנתה מהן עלילה של מספרת סיפורים, אבל היא בהחלט נתנה לו כיוונים לתחקור יסודי יותר. אם קרה מה שסיפרה לי, הרהר, זה היה אמור להופיע בדיווח חדשותי כלשהו.
בבית התיישב מול המחשב, רשם במנוע החיפוש “אבן יהודה בית שריפה”, ולא מצא מידע על השריפה המדוברת, רק על שריפה בקניון ועל שריפה במחסן צבעים.
הוא ניסה עוד כמה צירופים שלא הניבו פרי, עד שהצירוף “אבן יהודה גופה ילד” העלה בראש תוצאות החיפוש תוצאה שכללה את המילים הצתה ורצח. כשלחץ על הקישור נגלתה בפניו כתבה מאתר חדשות השרון מתאריך 8.7.12, והיא החזירה לגופו תחושת צינה מוכרת, שלא עזבה אותו גם בשעות ובימים שבאו אחר כך:
חשד להצתה ורצח: גופת ילד נמצאה בבית שרוף באבן יהודה
ילד מצא את מותו אמש בדליקה שהתחוללה בבית באבן יהודה. אמו נעדרת. מהמשטרה נמסר כי קיים חשד להצתה ולרצח על רקע מאבקי משמורת
טרגדיה בשרון: ילד בן 5 נמצא מת ביום חמישי לפנות בוקר בבית שנשרף כליל במועצה המקומית אבן יהודה. לאחר שהשתלטו על הדליקה, אנשי צוות הכיבוי נכנסו לבית ומצאו את גופתו.
אבי הילד, איש עסקים ובעל חנות יהלומים, שהגיע לבית השרוף, לקה בהלם והתקשה לדבר. גרושתו הטרייה ואמו של הילד נעדרה מהלוויה שהתקיימה בבית הקברות ביישוב. למחרת סיפר האב למשטרה כי כשעה לפני שפרצה האש אמרה לו בהודעה קולית שלעולם לא יראה יותר את בנו.
החשודה בהצתה, אמו של הילד, תושבת המקום כבת 36, נעדרת.
על פי החשד, מדובר ברצח במסגרת מאבקי משמורת על הילד וברצון לנקום באב שבניגוד לרצונה עמד לקחת את הילד תחת חסותו. המשטרה חוקרת את הפרטים.
“הזקנה צדקה,” מלמל שחר, רועד כולו, כשסיים לקרוא. חזיונות זוועה עלו במוחו, כאלה שלא ידע אם אי-פעם יוכל למחוק.
13.
קוראים יקרים, בפרק זה, שמספרו 13, ניתנת לכם הזדמנות לעצור ולחשב את מסלולכם מחדש. אף שהמשך הסיפור עשוי אולי לעורר בכם סקרנות ועניין, יצוין שאנרגיות חיוביות, תחושת רווחה, רוגע והרמוניה לא יהיו ככל הנראה חלק עיקרי מחוויית הקריאה שלכם. למען האמת אופי הסיפור לא עומד להיעשות הרבה יותר סימפטי יותר ממה שהיה עד כה, ובחלקים מסוימים יקרה אפילו ההפך. לכן אם מה שקראתם עד כה גרם לכם לחוסר שקט ומועקה שלא ביקשתם לעצמכם, מוצעת לכם כאן תחנת יציאה, שבה תוכלו לנטוש את הספר ולא לחזור אליו לעולם. התנצלות כנה אם המסר הזה הגיע פרק אחד מאוחר מדי.
