בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך מדריך הקוסמים לאפייה הגנתית מאת ט’ קינגפישר, הרואה אור בהוצאת מטר
אנו שמחים להביא לכם את אחד הפרק הראשון ספרים המדוברים של השנה: מדריך הקוסמים לאפייה הגנתית. הספר זכה במספר פרסים יוקרתיים, ביניהם, הלוקוס לספר הנוער הטוב ביותר ב-2021, בפרס הלודסטאר (הוגו) לספר הנוער הטוב ביותר ובפרס המיתופואתי לספרות ילדים.
תקציר העלילה
מונה אינה קוסמת רגילה.
היא לא יודעת לזמן סופות רעמים.
היא לא מדברת עם דרקונים.
אבל יש לה עיסת מחמצת בשם בּוב – וזה יכול להספיק כדי להציל עיר שלמה.מונה מסתפקת בחיים שקטים ונעימים במאפייה של דודתה, שם היא מלהיבה לקוחות עם אנשי ג’ינג’ר מחייכים ורוקדים. אבל כשהיא מוצאת גופה על רצפת המאפייה – הכול משתנה. רוצח מתגנב ברחובות העיר וצד בעלי קסם – ונראה שמונה הבאה בתור. ובזמן שהעיר שוקעת במצור ולפתע נותרת ללא קוסמים – מונה מוצאת את עצמה בחזית המאבק… עם בוב המחמצת, מערוך קסום אחד וקסם לחם שלא עבר אפייה מלאה.
מדריך הקוסמים לאפייה הגנתית הוא ספר פרוע, מצחיק ומעורר השראה על קוסמת לא שגרתית, שמגלה שגאונות יכולה לבוא עם קימוח יתר – ושהלב הוא הכלי הכי חזק בארון הכלים שלה.
קריאה נעימה!
1.
היתה נערה מתה במאפייה של הדודה שלי.
פלטתי זעקה לא מכובדת ונרתעתי לאחור, צעד, ועוד צעד, עד שנתקלתי בדלת המאפייה. בדרך כלל אנחנו משאירים את הדלת פתוחה כי אחרת התנורים הגדולים מפיצים חום בלתי נסבל, אבל השעה היתה ארבע לפנות בוקר ושום דבר עוד לא התחיל להתחמם.
מיד ידעתי שהיא מתה. לא שראיתי הרבה גופות בחיי — אני רק בת ארבע-עשרה, ואפייה זה לא בדיוק מקצוע עם שיעורי תמותה גבוהים — אבל הנוזל האדום שזלג מתחת לראשה בהחלט לא היה ריבת פטל. והיא שכבה בתנוחה לא נוחה שאף אחד לא היה בוחר לישון בה מיוזמתו, אפילו אם נצא מנקודת הנחה שהסיבה שהוא פרץ למאפייה מלכתחילה היתה כדי לחטוף שם תנומה.
הבטן שלי התכווצה נורא, כאילו מישהו לפת אותה בידו ולחץ חזק, ושתי ידי זינקו מיד לכסות את פי, כדי שלא אקיא. כבר היה מספיק מה לנקות שם בלי שאוסיף את ארוחת הבוקר החצי מעוכלת שלי.
עד לאותו רגע הדבר הכי גרוע שראיתי במטבח שלנו היה איזה עכברוש מזדמן פה ושם — אל תשפטו אותנו, אין שום דרך להימנע מעכברושים בעיר הזאת, ובית העסק שלנו הוא מהנקיים ביותר שתמצאו — והצפרדע הזומבית שיצאה פעם מתעלות המים. המסכנה שחתה בזרם שיוצא מהקתדרלה, ולפעמים הם שופכים שם את המים הקדושים שלהם בחוסר אחריות, ואז יש מכה של צפרדעים או טריטונים אל-מתים או דברים כאלה. (הכי גרועים הם סרטני הנהרות. נגד הצפרדעים די להניף מטאטא, אבל בשביל להיפטר מסרטן נהרות זומבי צריך להזמין מגָרש שדים.)
אבל הייתי מעדיפה אינספור צפרדעים זומביות ולא גופה אחת.
אני חייבת לקרוא לדודה טביתה, חשבתי. היא תדע מה לעשות. לא שגופות היו עניין שבשגרה במאפייה של דודה טביתה, אבל היא אחת מאותם אנשים יעילים שתמיד יודעים מה הפעולה הנדרשת. אם, נניח, להקה של קנטאורים מורעבים היתה נוחתת על העיר ודוהרת ברחובות בחיפוש לטרוף ילדים קטנים וחתולים, דודה טביתה היתה בשלווה ובנחת מקימה מחסומים ומאיישת עמדות קַשָתים כאילו היא עושה דברים כאלה כל שני וחמישי.
למרבה הצער, כדי להגיע למסדרון שהוביל אל המדרגות העולות אל חדרה של דודה טביתה היה עלי לחצות את כל אורכו של המטבח ולחלוף בעל כורחי על פני הגופה. למען האמת, לדלג מעל הגופה.
בסדר. בסדר. כפות רגליים, מוכנות? ברכיים? אפשר לצאת למשימה?
כפות הרגליים והברכיים אותתו שהן מוכנות. הבטן היתה קצת פחות בעניין. ביד אחת חיבקתי את הבטן שלי וביד הפנויה כיסיתי בכוח את הפה, למקרה שהוא יחליט להתמרד.
בסדר. בסדר, קדימה לדרך…
התקדמתי המִטבָּחָה בצעדים קטנטנים. זה מטבח שביליתי בו שישה ימים בשבוע, לפעמים גם שבעה, בריצות הלוך ושוב על רצפת האריחים, מעיפה תוך כדי ריצה בצק על הדלפקים ותבניות אפייה לתוך התנורים. עכשיו היה נדמה לי שאורכו קילומטר וחצי של שטח זר ועוין.
היתה לי התלבטות. מצד אחד לא רציתי להסתכל על הגופה, אבל מצד שני, אם לא אסתכל, אני עוד עלולה לדרוך על זה — עליה — וזאת היתה מחשבה פשוט בלתי נסבלת.
לא היתה לי ברירה. הסתכלתי.
רגליה של הנערה המתה היו פשוקות על הרצפה. היא נעלה מגפיים מטונפים שבצבצו מהם גרביים לא תואמים. משום מה זה העציב אותי. כלומר, מראש היה עצוב שהיא מתה — כנראה, אלא אם כן היא היתה בן אדם איום ונורא — אבל למות כשאת גורבת גרביים שלא תואמים נדמָה משום מה עצוב במיוחד.
דמיינתי אותה גורבת את גרביה בחיפזון, בלי לחשוד לרגע שבתוך שעות ספורות תפסע על פניה שוליית מאפייה וקוסמת בצק אפויה למחצה כמוני, ותשים לב לגרביים שלה.
אני מניחה שיש איזה מוסר השכל שאפשר ללמוד מהמצב הזה, אבל אני לא כומר. פעם חשבתי ללכת ללמוד בסמינר לכמרים, אבל הם לא ממש אוהבים קוסמים שם, אפילו לא קוסמים זוטרים שכישרונם היחיד הוא לזרז תפיחה של לחם ולמנוע מבצק להיות דביק מדי. בערך באותו זמן שוויתרתי על חלומי להיות אשת דת, דודה טביתה לקחה אותי כשוליה במאפייה שלה, ומאז שירת הקמח והשמרים באוזנַי חתמה את גורלי לעד, כנראה.
תהיתי מה חתם את גורלה של הנערה המסכנה הזאת. שׂערה כיסה את רוב פניה, אז היה קשה להעריך בת כמה היא — לא רציתי להסתכל יותר מדי מקרוב — אבל לתחושתי היא היתה צעירה, אולי לא מבוגרת בהרבה ממני. איך הגיעה למאפייה שלנו נערה מתה? אדם רעב או מישהו שהיה לו קר אולי היה מנסה להתגנב למאפייה — חמים פה בלילות, כי גם כשאנחנו נותנים ללהבות בתנורים לדעוך עוד נשארת גחלת בוערת, ותמיד יש פה משהו לאכול, אפילו אם אלה רק מאפים יבשים בני יום שנשארו בוויטרינות. אבל זה עדיין לא מסביר איך היא מתה.
ראיתי את אחת מעיניה. היא היתה פקוחה. הסטתי מיד את מבטי.
אולי היא החליקה ונפגעה בראש. דודה טביתה תמיד אומרת שביום מן הימים עוד אשבור את המפרקת עם הריצות המטורפות שלי במטבח כמו איזה כלב רוח מקומח מוכה אמוק, אבל לא מסתדר לי בראש שמישהו יפרוץ למאפייה רק כדי לרוץ פה בפנים.
אולי היא נרצחה, לחש איזה קול בוגדני בתוך הראש שלי.
סתמי! סתמי! איזה טמטום! עניתי לקול. אנשים עוסקים ברצח בסמטאות אפלות וכאלה, לא במטבח של דודה שלי. ואם כבר רצחו, זה טמטום להשאיר את הגופה מוטלת באמצע מאפייה. הרי כל העיר שלנו בנויה על תעלות, מעל כל רחוב יש חמישים גשרים, ובכל אביב המרתפים מוצפים מים. מי יזרוק גופה במאפייה כשיש במרחק פחות מעשרה מטרים יופי של תעלה לזריקת גופות?
עצרתי את נשימתי ופסעתי מעל קרסוליה של הנערה המתה.
שום דבר לא קרה. לא ציפיתי שיקרה משהו, אבל בכל זאת נשמתי לרווחה.
הבטתי ישר קדימה, צעדתי עוד שני צעדים מהוססים, ואז התחלתי לרוץ. הדפתי את הדלת בכתף שלי כדי לפתוח אותה ודהרתי במעלה המדרגות, תוך שאני צועקת “דודה טביתההההה! בואי מהר!”
*
השעה היתה ארבע לפנות בוקר, אבל אופים רגילים להתעורר בארבע לפנות בוקר, והסיבה היחידה שדודה טביתה נהגה לישון עד שעה מופקרת כמו שש וחצי בבוקר היתה שבחודשים האחרונים היא יכלה סוף-סוף לסמוך על האחיינית שלה שתפתח את המאפייה. (זאת אני, למקרה שאיבדתם את חוט המחשבה.) היא חששה קצת להעביר אלי את האחריות הזאת, ומאוד התגאיתי בכך ששום דבר עוד לא השתבש אצלי בפתיחוֹת.
לכן הרגשתי אשמה כפליים שהגופה התגלתה במשמרת שלי, אפילו שזה לא היה באשמתי. כאילו, לא אני הרגתי אותה.
אל תהיי טיפשה, אף אחד לא הרג אותה. היא סתם החליקה. כנראה.
“דודה טביתהההה!”
“איזו מהומה, מוֹנָה…” רטנה דודתי מאחורי הדלת. “מה קרה? הבניין עולה באש?”
“לא, דודה טביתה, גיליתי גופה במטבח שלנו!” זה מה שהתכוונתי להגיד. אבל בפועל יצא לי משהו דומה יותר ל”דודה מתה! יש טביתה — במטבח — גופה, היא מתה — אני — בואי מהר — היא מתה!”
הדלת בראש המדרגות נפתחה בתנופה ודודתי הגיחה ממנה בעודה משחילה את זרועותיה בשרוולי החלוק שלה. חלוק הבית של דודתי הוא גדול וּוָרוֹד ורקומים עליו קרואסונים מעופפים. הוא מכוער פחד. דודה טביתה בעצמה גדולה וּורודה אבל אין עליה קרואסונים מעופפים, אלא אם כן היא לובשת את חלוק הבית שלה.
“מתה?” היא צמצמה כלפיי עיניים. “מי מתה?”
“הגופה במטבח!”
“במטבח שלי?!” דודה טביתה ירדה במדרגות בדהרה מגושמת, ואני, שלא רציתי להירמס, מיהרתי לזוז מדרכה. היא דחפה אותי הצדה, לא ברשעות, ועברה במצוּדָד בדלת המאפייה. נכנסתי בעקבותיה, משרבבת את הראש בהיסוס מעבר למשקוף הדלת וממתינה לפיצוץ.
“בחיי.” דודה טביתה השעינה את אגרופיה על מותניה העבים. “זאת ללא ספק גופה. אלוהים ישמור. בחיי.”
היתה שתיקה ארוכה, שבמהלכה אני בהיתי בגב שלה והיא בהתה בנערה המתה והנערה המתה בהתה בתקרה.
“אהה… דודה טביתה… מה נעשה?” שאלתי לבסוף.
דודה טביתה התנערה. “טוב. אני אגש להעיר את הדוד שלך ואשלח אותו שיזעיק את השוטרים. את תתחילי להדליק את התנורים ותכניסי תבנית של לחמניות מתוקות.”
“לחמניות מתוקות? כלומר אנחנו נֹאפֶה?”
“זאת מאפייה, ילדה!” נזפה בי דודתי. “וחוץ מזה, עוד לא פגשתי את השוטר שלא אהב לחמנייה מתוקה, ובעוד זמן קצר המקום ישרוץ שוטרים. בעצם עדיף כבר לאפות שתי תבניות, תהיי ילדה טובה.”
“אהה…” התעשַתי. “ואחר כך שאתחיל את כל שאר ההכנות לאפייה?”
דודה שלי קימטה את המצח ומשכה בשפתה התחתונה. “ל-ל-ל-א… לא, לא נראה לי. יהיו פה לפחות כמה שעות של כניסות ויציאות והם ישאירו בלגן בכל מקום. אני חוששת שלא תהיה ברירה אלא לפתוח באיחור.”
היא הסתובבה וצעדה משם בכבדות כדי להעיר את דודי.
אני נשארתי לבד עם הנערה המתה והתנורים.
אל אחד התנורים יכולתי להגיע די בקלות. חיטטתי קצת בגחלים כדי להעיר את האש, ואז זרקתי פנימה עוד גזיר עץ. לשמור על חום אחיד ויציב בתנורים זה עניין לא פשוט, וזה הדבר הראשון שלומדים בעבודה הזאת. אם יש נקודות חמות מדי או קרות מדי, הלחם לא תופח באופן אחיד והוא יוצא גבשושי כזה וכאילו מעכו אותו בכמה מקומות.
אל התנור השני לא יכולתי להגיע בלי לפסוע מעליה. חשבתי רגע, ואז הטלתי את אחת ממגבות המטבח שלנו כך שהיא כיסתה את הפרצוף שלה. היה יותר קל איכשהו כשלא נאלצתי לראות את העין האחת הזאת שבוהה מעלה בשום דבר. טיפלתי באש בתנור השני.
לחמניות מתוקות זה קלי-קלות. הייתי מסוגלת לאפות לחמניות מתוקות מתוך שינה, וקורה, בארבע לפנות בוקר, שזה פחות או יותר מה שאני עושה. זרקתי את כל המרכיבים היבשים יחד לקערה והתחלתי לערבב אותם. נעצתי את מבטי בקורות התקרה כדי שלא אסתכל בטעות על הגופה. עיניים קטנות נצצו לרגע כשעכבר הציץ עלי מלמעלה, ואז אץ רץ לאורך הקורה בחזרה למחילה שלו. (עכברים במאפייה זה בעצם סימן טוב, כי זה אומר שאין לנו עכברושים. עכברושים רואים בעכברים חטיף טעים.)
על הדלפק היו ביצים ובפינה אחת עמדה צנצנת חרס גדולה של שומן לבישול. שברתי את הביצים והפרדתי את החלמונים — בצורה מושלמת, עלי לציין — שפכתי את כל המרכיבים לקערה גדולה יותר והתחלתי לבחוש.
שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת כשדוד אלברט יצא כדי לזַמֵן את השוטרים. דודה טביתה התרוצצה כה וכה בחדר הקדמי של החנות, והתכוננה מן הסתם לשלוח את גל הלקוחות הראשון לדרכו.
תהיתי כמה שוטרים יגיעו. לפחות שניים למקרה רצח, נכון? מקרי רצח הם חשובים. ותבוא גם עגלת המתים. טוב, זה די מחויב המציאות, נכון? אנחנו לא יכולים סתם להוציא את הגופה החוצה עם האשפה. עגלת המתים תבוא, ואז כל השכנים יחשבו שדוד שלי מת — אף אחד לא יחשוב שטביתה מתה, כמובן, כי היא כוח טבע — והם יבואו לכאן לרכל, ואז יגלו שהיה פה רצח —
רגע, מתי החלטתי שזה היה רצח? היא רק החליקה, לא?
גיליתי שבין המאמצים שלי לא להסתכל על הנערה המתה להיסחפות במחשבות על השוטרים, לשתי את בצק הלחמניות המתוקות הרבה יותר מדי. לא טוב ללוש את הבצק יותר מדי, זה עושה לחמניות צמיגיות. דחפתי יד מקומחת לתוך הבצק ורמזתי לו שאולי הוא לא רוצה להיות צמיגי כזה. הרגשתי מין זמזום סביב האצבעות שלי והבצק נעשה טיפה יותר דביק. בצק הוא דבר מאוד קל לשכנוע אם יודעים איך לפנות אליו. לפעמים אני שוכחת שלאחרים אין את היכולת הזאת.
בצעתי מהבצק הנא תריסר גושים שווים בגודלם וסידרתי אותם על מִרְדֶּה העץ הגדול, ואז דחפתי אותם לתנור והפצרתי בהם לא להישרף. והם לא יישרפו. לא לשרוף בצק זה אחד הקסמים הכי טובים שלי. פעם, כשהיה לי יום רע ממש, עשיתי אותו חזק מדי, וחצי מהלחם סירב להיאפות כלל.
עד כאן הלחמניות המתוקות. ניגבתי את ידַי על הסינר ודליתי כוס קמח מאחת החביות. נשארה עוד משימה אחת שחובה לבצע ויהי מה, בין שמוטלת גופה אחת במטבח או תריסר.
המדרגות היורדות למרתף חלקלקות, כי כל המרתפים דולפים בעיר הזאת. פלא שעוד בכלל יש לנו מרתפים. אבא שלי, שהיה בנאי עד שמת, היה אומר שזה נובע מכך שיש עוד עיר שלמה שם למטה, ואנשים פשוט המשיכו לבנות עליה לגובה ככל שהמים עלו בתעלות, כך שרצפות המרתפים הן בעצם הגגות והתקרות של בתים ישנים.
בפינה הכי חשוכה והכי חמימה של המרתף עמד לו דלי ובעבע חרישית. מפעם לפעם התפקעה אחת הבועות ושחררה ניחוח לח של שמרים.
“בוקר טוב, בּוֹבּ, בוקר טוב…” המתקתי בנימת הקול המרגיעה שמשתמשים בה כשמנסים להתקרב אל חיית בר שהתנהגותה בלתי צפויה. “בוקר טוב. הבאתי לך קצת קמח נחמד…”
בוב פלט צרור בועות, שזאת הגרסה שלו לקבלת פנים נלהבת.
בוב הוא עיסת מַחמֶצֶת השְׂאוֹר שלי. הוא הקסם הגדול הראשון שעשיתי בחיי, ולא ידעתי מה אני עושה, אז קצת הגזמתי.
עיסת שאור היא מין בלילה רירית של כל השמרים והיצורים הפצפונים שצריך כדי להתפיח בצק בשביל לחם מחמצת. טעם הלחם יכול להשתנות מאוד בהתאם לעיסה. לרוב השאור חי למשך שבועיים-שלושה, אבל בידיים הנכונות הוא יכול להמשיך לחיות שנים. בקונסטנטין השכנה יש מחמצת שאור שאומרים שהיא בת יותר ממאה שנה.
כשרק התחלתי לעבוד במאפייה של דודתי, הייתי בסך הכול בת עשר, וממש פחדתי שאקלקל משהו. הקסמים שלי נטו לעשות כל מיני דברים מוזרים למתכונים. ואז הפקידו אותי על הטיפול במחמצת השאור שלה, אותו שאור ששימש אותה מהזמן שפתחה את המאפייה, ושהיה ממש חשוב כי הלחם של דודה טביתה היה שם דבר.
ו… אני לא יודעת אם נתתי לו יותר מדי קמח או יותר מדי מים או לא מספיק מזה או מזה, אבל הוא התייבש וכמעט מת. כשגיליתי את זה, כל כך נבהלתי שתקעתי לתוכו את שתי הידיים (וזה היה די מגעיל, תאמינו לי) וציוויתי עליו שלא ימות. תִחיה! אמרתי לו. קדימה, אל תמות לי, תחיה! תאכל! תצמח! אל תתייבש!
