בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך "חשכה" הספר הראשון בטרילוגיית פנטזיה אורבנית אפלה לנוער, מאת הסופרת האיטלקית, אלנה פ' מלודיה
תרגום מאיטלקית: יערית טאובר
הוצאת כנרת (2019)
קריאה נעימה!
1
חשכה.
אני הולכת אבל לא זזה. הרגליים שלי כבדות כמו עופרת ובראשי הולמים צעדים דוממים, מכים ללא הרף. מתחיל להיות לי קר. אני רועדת ואין לי איך להתחמם. גם הזרועות שלי משותקות. הן כואבות, אף פעם לא הרגשתי כאב כזה, כאילו עוד רגע הן ייתלשו ממקומן.
אני מנסה לצעוק אבל לא מצליחה. יוצא לי רק קול דק, צרוד וצורם, כמו צליל של כלי נשיפה שנשאר יותר מדי זמן מתחת למים.
איפה אני?
אני מבחינה ברעשים שקודם היו רחוקים. הם מתקרבים ואני ממשיכה לרעוד, עכשיו גם מפחד.
אחר כך אני פוקחת את העיניים ולא רואה כלום. רק חשכה. האם באמת פקחתי אותן? כן, אני רואה אלומת אור למטה, מימיני. ואני שומעת קולות שנשמעים לי מוכרים. מעבר לדלת.
אני מתרוממת בבת אחת ומגלה שסוף־סוף אני יכולה לזוז.
אני במיטה שלי.
בסך הכול ישנתי.
אני נושמת לאט, מנסה להבין. זה קרה שוב. הגבול בין חלום לערות לא קיים עוד, והסיוטים אמיתיים, המציאות היא גיהינום. החלום הופך למציאות. וגם החלום הוא גיהינום.
זה קורה לי לעתים קרובות, מאז התאונה.
אני מגששת, מחפשת את המנורה שעל שולחן הלילה. היא מחרידה, ורודה עם אהיל מעוטר בנוצות סינתטיות.
קודם כול אני רואה את המחברת הסגולה, שנפלה על הרצפה כשהתרוממתי בפתאומיות. קניתי אותה אתמול. היא היתה מוצגת בחלון הראווה של חנות למכשירי כתיבה במרכז העיר, חנות קטנה ואפרורית שלא הבחנתי בה לפני כן. נכון שבהתחלה נמשכתי לצבע הסגול, אבל מייד חשבתי שהיא יפה בלי קשר לצבע שלה. אני עוד לא יודעת מה אכתוב בה, אם בכלל. אני שמחה שקניתי אותה. הייתי חייבת שהיא תהיה שלי, וזהו.
עכשיו המחברת על הרצפה, שוכבת בין ספרי הלימוד שחוזרים בשעמום על אותם סיפורים מיותרים. אני שומעת את מהלומות המילים שלהם, את מספרי העמודים שלהם. אני רואה את האיורים הזוועתיים שלהם, את סימני העיפרון שלי מתחת לשורות שחוזרות על עצמן. אני חושבת על בית הספר.
אני עוצמת עיניים ופוקחת אותן. גיהינום.
אני שולחת מבט לעבר השעון המעורר הישן והקולני. עדיין מוקדם. השעה שש.
גיהינום.
עוד רעשים. יותר מדי רעשים. אני עוצמת עיניים ופוקחת אותן.
היום יום שלישי.
את הרעשים משמיעה ג'נה, אמא שלי, שיוצאת למשמרת בבית החולים. היא אחות. אני לא יודעת איך היא מצליחה. אני בחיים לא הייתי עובדת בעבודה שלה. ימים שלמים להתעסק עם אנשים חולים, לרחוץ אותם, לטפל בהם. בשביל מה? אולי בשביל למצוא את עצמך יום אחד באותה מיטה ולקוות שתהיה שם אחות כמוך שתרחץ אותך ותטפל בך. בזמן שאת חולה. וגוססת. לא תודה, זה לא בשבילי.
אני נשארת בלי לזוז מתחת לשמיכה ומחכה שאור היום יחדור מבעד לווילונות. אחר כך אני קמה והולכת לחלון, חלון עצום ומיותר כמו מיזוג אוויר בלפלנד, כי הוא משקיף תמיד רק על אפור. אפור של בניינים, של רחובות, אפילו של שמיים. אני מביטה למרחק, מעבר לנהר המטונף: המטוסים מסודרים על מסלולי נמל התעופה. כמה הייתי רוצה לטוס מכאן.
אני מסתכלת על השמיים, אבל לא באמת רואה אותם.
היום, כמו תמיד, יורד גשם.
טק, טק, טק. הגשם מקיש על הזגוגית כרוצה לתפוס את תשומת ליבי. אני יוצאת מהחדר, חוצה את המסדרון הנטוש ומגיעה לחדר האמבטיה. החשכה של חלום הבלהות תוקפת אותי שוב, חודרת לי פתאום למחשבות. נכון שזה היה חלום, רק חלום, אבל אני מרגישה מעורערת לגמרי. אני מביטה במראה והחשכה מתמוססת לאט־לאט. אני יפה, למרות הכול.
אני עומדת ומתבוננת בעצמי.
מדי פעם אני חושבת איזה מין חיים היו לי אילו הייתי מכוערת, אילו לא היו לי עיניים ירוקות, שאני אוהבת לנעוץ בבחורים כדי להביך אותם, או שיער שחור חלק ומבריק שכל גיישה היתה מתקנאת בו, או הגוף הזה שנשאר רזה, לא משנה מה אני אוכלת. איזה מין חיים היו לי?
הם היו גועל־נפש אחד ענקי וחסר תקנה. תחשבו מה שאתם רוצים, האמת היא שהיופי הוא צורה של שליטה.
היחידה שיש לי.
האמת היחידה, אני מתכוונת.
"וחוץ מזה, אני אוהבת שליטה…" אני אומרת בקול רם וקורצת לעצמי במראה.
בחוץ יורד גשם.
אני מסתכלת לעצמי בעיניים.
התאוששתי.
במסדרון אני נתקלת בצללית העצלה של אחי אֶוון. קשה להאמין שאנחנו קרובי משפחה. אוון לובש את ארבע־עשרה שנותיו כמו שלובשים מעיל ישן. הוא מתבייש בהן. הוא מעביר את הימים, תולש אותם מעליו אחד־אחד כמו פלסטרים. יש לו מטרה אחת: להגיע לגיל שמונה־עשרה, כלומר לחופש לעשות מה שהוא רוצה, להפסיק ללמוד וסוף־סוף לעבור לגור עם בי, החברה שלו, היצור האנושי היחיד שאיתו הוא באמת מדבר או מתקשר באיזשהו אופן.
לאוון יש שיער רפוי, חסר חיים, והוא תמיד מתלבש באותו אופן. מכנסיים עם גומי וחולצות טריקו מרופטות, מגפיים גדולים, חולצות כפתורים מופרכות ופרומות. הכול כהה, בהקפדה יתרה. יש לו אובססיה לפירסינג. אני חושבת שיש לו קצת בכל מקום.
החידוש האחרון הוא סיכת ביטחון נעוצה בלחי.
"מקסים," אני מעירה בציניות כשאני רואה אותה.
אין תשובה. רק מבט עמום מלווה בגרגור של מכונת קפה ישנה שכבר עייפה מעבודה.
אוון זז הצידה ומחליק ממני והלאה. כבר בשעה הזאת בבוקר יש לו באוזניים אוזניות שמפציצות אותו בפאנק־רוק בעוצמה של מאתיים דציבלים.
אני נאנחת. אין מה לעשות. אני לא חושבת שזה תלוי בשלוש השנים שמפרידות בינינו, וגם לא בעובדה שהוא בחור. אוון הוא יצור מכוכב אחר, שאף אחד עוד לא גילה. ואין סיכוי לתקשר איתו, נקודה.
הוא מדדה עד החדר שלו ונסגר בתוכו. יש לי חיזיון חטוף של העתיד שלו. אין בו כלום. רק צרות.
במוקדם או במאוחר העובדות יוכיחו שצדקתי.
ואז אף אחד לא יוכל לעשות שום דבר.
אני מתלבשת במהירות ומעמיסה את הילקוט על הגב. הוא סגול, כמו המחברת שקניתי אתמול וכמו אלפי דברים אחרים ששייכים לי. הוא סגול כי כל מה שמוצא חן בעיני סגול.
אני פותחת את דלת הבית וסוגרת אותה מאחורי. אני מוכנה ללכת לבית הספר.
היום הוא יום טקסי החניכה.
2
כשאני מגיעה, הכול כמו שצריך להיות. לפחות כאן.
בחוץ, קבוצת הבחורים הרגילה סוקרת אותי מלמעלה עד למטה כשאני עוברת במסדרון הצפוף של הקומה הראשונה. אני מרגישה את העיניים שלהם נעוצות בי. בטח כי לבשתי את המכנסיים הלבנים, אלה שאמא שלי טוענת שהם קצרים מדי בשביל בית הספר. אם לשפוט על פי המבטים שאני מקבלת, אני חושבת שהיא לא לגמרי טועה. יופי.
אני רואה את ירכי הדקות נמתחות עם כל צעד. רצפת הלינוליאום הירוקה רוטטת בקול עמום מתחת לסוליות מגפי העור השחורים שלי.
אני מגיעה לעמדת הפיקוח השנייה, שכל בחורה חייבת לעבור אחרי כניסתה לבית הספר. הנה הם. הם שם, כמו תמיד. גם איאן מסתכל עלי. מפעם לפעם הוא מסיט את המבט, מעמיד פנים שהוא מדבר עם קבוצת האפסים שלו. הוא ללא ספק טיפוס נחמד, אבל יש סביבו יותר מדי בחורות, לטעמי. הוא אומר לכולם שבקרוב הוא יצא איתי. הוא חושב שאי אפשר לעמוד בפניו.
זה לא נכון.
בא לי לצאת עם רובי, החבר המנודה שלו. איאן לא יבין למה אני עושה את זה. אני אשאיר אותו בפה פעור ויבש, כמו דג גדול וטיפש שנתקע על החוף.
הנה הוא מחייך. ואני מחייכת. הוא לא יודע למה לחכות, אבל הוא מאמין שהוא כבר הבין. אולי, אחר כך, הוא יפסיק להקיף את עצמו בחברים חסרי משמעות כדי לנסות להתבלט.
ולהודיע לכולם מה הוא מתכוון לעשות.
מקסים.
אבל אפס.
החברות שלי, לעומת זאת, שונות. לכל אחת מהן יש אישיות מנצחת משלה. סלינה, תמיד עליזה וסקרנית, היתה יכולה להעביר שבוע שלם רק בשופינג. אגתה, שתקנית ומופנמת, היא עצמאית והחלטית. ונעמי, מלאת חיים אבל מאוזנת, היא אחת מאלה שתמיד אומרים מה הם חושבים. הן מחכות לי בכיתה, כמו בכל בוקר. היחסים שלנו מאוד פשוטים: הן החליטו שאני אהיה המנהיגה שלהן. אני מעדיפה את המונח "מנהיגה", כי "מפקדת" מרמז על נתינת פקודות ועל השתייכות לקבוצה, וזה לא המקרה שלי. הן אלה שהולכות אחרי, כי הן סומכות על כל מה שאני עושה ואומרת. זאת החלטה שלהן. לא שלי. זה הכוח של החברות שלנו.
"הי, בנות," אני מברכת אותן בלי להזיז אף שריר בפנים.
לפעמים אומרים לי שאני קרה. אולי זה נכון. אבל למתן את הרגשות זה צורך, לא רק חובה: חיוכים ודמעות עלולים להיות מסוכנים מאוד אם משאירים אותם בלי פיקוח. מחלקים אותם במנות קטנות כדי שלא ייפלו לידיו של איזה חרא שישתמש בהם נגדך.
"כמה טקסי חניכה יש לנו היום?" אני שואלת ומניחה את הילקוט על הכיסא.
אנחנו לא עושות שום דבר רע. בעצם הבנות מהשנה הראשונה מבקשות את זה מאיתנו. אנחנו בודקות אותן באמצעות שאלות רגילות כביכול. אם הן רוצות את טקס החניכה, שהמשמעות שלו בעצם היא לזכות בחברות שלנו, הן צריכות לעבור ארבעה מבחנים: לבלות לילה שלם לבד מחוץ לבית, לגנוב מחנות, לשכנע מישהו שאנחנו בוחרות לעשות משהו (כל דבר), להרוס מול עינינו חפץ שחשוב להן מאוד.
אם הן עושות את זה, אנחנו עורכות להן טקס קבלה. והן הופכות מייד ראויות לחברות שלנו. כי מזה מורכבת החברות: מכבוד ומאמון. שום קבוצות. שום מפקד. שום מבנה. אלא בחירה חופשית עם מי להסתובב.
"אני חושבת שעדיף שנדחה את הטקסים," אומרת נעמי.
"מה פתאום?"
"יש לנו בעיה."
"איזה בעיה?"
אני מסתכלת לה ישר בעיניים.
"זאת."
נעמי מראה לי את מסך הסלולרי שלה.
אני פוערת את עיני לרווחה. אני רואה גוף עירום למחצה של בחורה. מהגב. זאת סלינה!
"תגידו לי שזה לא נכון…"
"למרבה הצער, זה דווקא נכון."
סלינה מטלטלת את זנב הסוס הבלונדיני שלה.
"זה היה הוא! חתיכת דוחה!" נעמי כמעט צועקת, רותחת מזעם.
"אנחנו חייבות לעשות משהו," לוחשת אגתה ברוגע קפוא שדומה שמזדחל בינינו.
היא מתכוונת בכל ליבה לארגן עונש לדוגמה.
אני מסתכלת עליהן. מהנהנת. לבחור הדוחה קוראים אדם, והוא ללא ספק אחד המנוולים היפים ביותר בבית הספר. אחד שאנחנו יודעות שיזם תעלולים רבים, חמורים יותר או פחות. הוא הסתובב סביב סלינה הרבה זמן, כי נמשך לגופה הרך ולמתיקות שלה. הוא צדק. סלינה טובה — דבר נדיר ובעיקר מסוכן. נעמי הזהירה אותה. אבל אדם היה מוכשר. הוא חיזר אחריה בכל הדרכים, ואפילו שלח לה זר ורדים לבנים. איך הצליח לקנות אותם, אני לא יודעת. ורדים עולים הרבה. אדם ממש לא ממשפחה עשירה, אבל תמיד יש לו כסף בכיס. והיא זרמה איתו, נתנה לעצמה להיסחף. היא אמרה לנו שהיא אף פעם לא תיתן לו יותר מדי.
ועכשיו…
"הזהרתי אותך," אני אומרת. "מי שמשחק באש, נכווה."
אני לא אוהבת להגיד את הברור מאליו, אבל סלינה מבינה בגברים כמו שתינוק מבין בפיננסים.
"צדקת," היא עונה במבט מושפל שנעוץ בנעלי הבלרינה הכסופות שלה.
"איך זה קרה?"
סלינה מסתכלת עלי, פניה אדומות. היא על סף בכי, אבל מתאפקת. היא מעולם לא ראתה אותי עם דמעות בעיניים ומנסה לחקות אותי. המאמץ מונע ממנה לדבר.
נעמי מדברת במקומה. היא מספרת לי איך אדם הסתנן למלתחות הנשים של אולם ההתעמלות וצילם את סלינה בשעה שהתלבשה אחרי המקלחת.
"לא חשבתי שהוא יכול להגיע לזה…"
סלינה מייבבת.
"מה את אומרת," אני אומרת.
נימת הבוז שלי היא כמו מרעום שמפוצץ את נהר הדמעות שעד לאותו הרגע סלינה הצליחה לעצור.
הבחורות ממשיכות לשתוק לרגע, בהמתנה שאומר עוד משהו, אבל אני לא מוצאת מה לומר. זה אחד המקרים הנדירים שבהם התמימות של סלינה משאירה אותי בלי מילים.
"יש רק בעיה אחת: הוא צילם אותה בטלפון!"
נעמי תמיד זריזה בהבחנות שלה. ברגעים הקשים החוש המעשי הוא מאפיין שאני מעריכה מאוד.
"ועכשיו כל בית הספר כבר ראה אותה!"
"נכון."
אגתה ממשיכה לשתוק.
אני לא מאמינה. איך אפשר להיות טיפשה עד כדי כך ולהסתבך בצרה כזאת? אני מרגישה שהכעס חודר אלי, אחר כך לאט־לאט הכעס נעשה לתחושה יותר נוזלית עד שהוא נהפך לרחמים. אני חושבת איך סלינה מרגישה, על ההשפלה והסבל שהיא בוודאי חווה.
"הוא חייב לשלם על זה," אומרת לבסוף אגתה בנימה יבשה וחודרת.
"אבל איך?" שואלת סלינה בין הדמעות.
ברק חוצה את עיניה השחורות של אגתה. "נפחיד אותו עד מוות."
"נפחיד אותו?"
"בדיוק."
"תסבירי את עצמך."
אגתה רגועה, ברורה, יסודית. אבל לפעמים אני כמעט פוחדת לדעת על מה היא חושבת.
"נחכה לו ליד הנהר ונבהיר לו איך מתנהגים. הערב. אדם יהיה לבד, אין שום מכשול."
"ואיך את יודעת את זה?"
"זה חשוב?"
אני מסתכלת עליה בהפתעה. אני מכירה אותה זמן מועט, מאז שעברה לעיר עם הדודה שלה. ככל הנראה היא יתומה ואין לה קרובי משפחה אחרים. היא עברה את ארבעת מבחני החניכה בקלות מפתיעה.
פעם אחת היא אמרה לנו שאנחנו המשפחה שלה ושהיא תעשה הכול כדי לא לגמור במוסד. אני לא יודעת אם היא דיברה ברצינות אבל אני, בתור קרובת משפחה שלה, מרגישה שיש בה משהו עמוק יותר, משהו שהיא לא אומרת לנו.
משהו רע.
