חנות הספרים של המכשף הרשע – פרק ראשון

בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך חנות הספרים של המכשף הרשע, מאת דיליה שרמן, בתרגומה של יעל אכמון – הוצאת עוץ

1.

ניק רֶנַאר לא ידע היכן הוא נמצא. כבר זמן-מה שלא חלף על פני אף מקום ישוב בדרכו, והדבר היחיד שידע היה שהוא נמצא קרוב לחוף הים. שום אורות או בתים או תחנות דלק לא נראו לעין, רק עצים שחורים על רקע השמים המעוננים, והדרך גלויה במעורפל ביניהם. הלילה ירד כעת, ועימו הטמפרטורות. היה לו קר והוא היה רעב, וקרוב מאוד לפחד.

ככל שהצליח לעקוב, עברו יומיים מאז עמד בשולי הכביש הראשי וזקף אגודל, בתקווה שמשאית כלשהי תאסוף אותו טרמפ ותיקח אותו רחוק ככל האפשר מהעיירה בִּיטוֹן שבמדינת מֵיין. רחוק ככל שתגיע הדרך. הוא חיכה זמן ממושך מאוד עד שמשאית עצרה, והנהג שאסף אותו היה חשדן למדי. אבל בסופו של דבר זה הסתדר.

ניק חייך לעצמו. הוא הצליח לעבוד יופי על האיש. לא היה קשה לשכנע אותו שניק מנסה להגיע הביתה, לא לברוח משם. נדרש קצת תחמון יצירתי כדי לשכנע אותו להוריד את ניק מחוץ לבָּאת', אבל ניק תמיד היה יצירתי בתחמוניו. לפעמים הוא אפילו הצליח לשכנע את הדוד גֵייבּ להרביץ לבן דוד שלו גֶ'רי במקום לו. אבל לא לעתים קרובות מספיק. וזאת הסיבה שניק ברח. שוב.

הפעם הראשונה היתה לפני שלוש שנים, מיד אחרי שאמא שלו מתה. הוא היה בסך הכול בן תשע, באמצע החורף, והוא לא הכין תוכנית או צידה לדרך או שום דבר בעצם, אז כנראה טוב שהמשטרה החזירה אותו לפני שהגיע רחוק מדי. בפעם השנייה הוא היה כמעט בן אחת-עשרה והתכונן הרבה יותר טוב. הוא הסתלק אחרי הלימודים עם שקית חטיפי צ'יפס ונקניקייה ועשרים דולר שהרוויח בעבודות מזדמנות עבור גברת פֶּרקינס השכנה. בן הדוד שלו ג'רי תפס אותו בתחנת האוטובוס בזמן שקנה כרטיס נסיעה לבַּנְגוֹר. מאותו יום הדוד גייב הכריח את ג'רי ללוות את ניק לבית הספר ובחזרה כל יום.

ג'רי היה בן שש-עשרה, ולמיטב ידיעתו של ניק, משאת חייו היתה להרביץ לכל גבר בביטון לפני יום הולדתו העשרים. הוא אהב להתאמן על ניק.

בתכנון הבריחה הנוכחית ניק השקיע הרבה מאוד זמן ומחשבה, ונראה לו שעשה עבודה לא רעה. היו לו מפה ופנס, סוללות להחלפה, תערובת אגוזים ופירות מיובשים לנשנש ובקבוק קולה מתחנת דלק. את ערכת החירום הזאת וקצת בגדים נקיים הוא דחף לתרמיל ישן של ג'רי והחביא אותו מתחת למיטה שלו, בכוננות לחטוף אותו כשיזהה הזדמנות לברוח.

העניינים לא התנהלו כמתוכנן.

שבוע לפני חג המולד הסתבך ניק בתגרה נוספת בבית הספר, והמנהל התקשר לדוד גייב שיבוא לקחת אותו הביתה. אחרי שהבוס של דוד גייב צעק עליו כי יצא מהעבודה מוקדם, והמנהל הטיף לו על הגישה של ניק, הדוד גייב היה חייב לשתות כמה בירות. כשהם הגיעו הביתה, הוא החטיף לניק כמה מכות על החשבון ונעל אותו במרתף, בצירוף הבטחה שיתר המכות יגיעו מאוחר יותר.

ניק החליט לא להיות שם מאוחר יותר.

הוא התגנב במעלה מדרגות המרתף והקשיב טוב טוב בדלת. ערבוביה מחרישת אוזניים של חרקות, נהמות מנועים והתרסקויות לימדה אותו שהדוד גייב צופה במירוצי מכוניות עם הצליל מוגבר במלוא העוצמה. נראה שבאותו רגע ניק היה יכול לפוצץ את הבית והאפס לא היה שם לב עד שהיה עף חצי הדרך לירח. ניק שלח מבט צער אחרון אל הדלת, שמעברה האחר נמצא התרמיל שמתחת למיטה שלו, ואז ניפץ את החלון הקרוב אליו במוט ברזל, מיהר לצאת אל החצר האחורית המוזנחת והתחפף משם בשיא המהירות.

בעודו מפלס לו דרך בשלג, חזרו מחשבותיו של ניק אל הפנס ותערובת הנשנושים שנאלץ להשאיר מאחור. המצב היה יכול להיות גרוע יותר. היו לו מעיל ונעליים גבוהות, ונהג המשאית החשדן קנה לו בסופו של דבר נקניקייה וקולה. אבל הנעליים היו בלויות והמעיל היה דק ואת הנקניקייה הוא אכל מזמן. נדמה שהוא צועד כבר נצח. הבטן שלו היה ריקה כמו בור באדמה, הרגליים שלו שני גושי בטון, והוא רעד כולו כמו כלב רטוב. הוא רצה לעצור, אבל כולם יודעים שמסוכן לנוח בשלג, והוא לא ברח מהחגורה של הדוד גייב רק כדי לקפוא למוות. הוא הרכין ראש והמשיך ללכת.

כעבור זמן-מה נגלה לעיניו קרוון גדול שעמד על בלוקים במרחק קצר מהכביש. אור זרח מבעד לווילונות. הוא ניצל.

ניק דפק על דלת המתכת. היא נפתחה כסדק ושיחררה עננה של אוויר חמים בריח סיגריות.

"מצטער להפריע," אמר ניק. "הלכתי לאיבוד. אם תיתנו לי ארוחה חמה ומקום חם לישון, אני אעשה בשבילכם כל עבודה שתצטרכו. אני יודע לתקן דברים…"

הדלת נטרקה.

ניק צעק כמה מהמילים החביבות על הדוד גייב ובעט בדלת הקרוון בעיטת פרידה. הרגליים שלו היו כל כך קפואות, שהוא אפילו לא הרגיש במכה.

הוא חזר לכביש.

שלג התחיל לרדת. פתיתים גדולים, כבדים ורטובים נצמדו לשערו של ניק, נספגו בנעליו ושילחו אצבעות קפואות בין העורף לצווארון המעיל. הרוח התחזקה ודקרה כמו מחטים בלחייו הצרובות. הוא קמץ את הידיים לאגרופים בכיסיו, הרכין את ראשו והכריח את רגליו להמשיך לצעוד.

לובן התערבל סביבו עד שהלך בעיוורון מוחלט, מוקף שלג וקור וייללתה המתמדת של הרוח. זמן חלף, מי יודע כמה זמן, והוא המשיך ללכת באף דולף ובעיניים שזלגו דמעות קפואות. הוא איבד תחושה באצבעות הידיים והרגליים. למשך כמה זמן היה נדמה לו שהקרקע נעה תחת רגליו, כאילו נושאת אותו קדימה על גבי גל של שלג. כנראה הוא דמיין את זה.

כעבור זמן-מה השלג פסק. הירח נגלה בין העננים, גבוה בשמים. למולו עוד נראה הכביש המושלג מתמשך הלאה הלאה, ועצים צומחים בצפיפות משני עבריו. מרוב עייפות ניק בקושי היה מסוגל לגרור את רגליו. הוא ידע שיש סיבה כלשהי שבגללה אסור לו לעצור למנוחה אבל לא ממש זכר מה היא.

ואז התחילו היללות.

הן היו רחוקות תחילה, קול משונה כמו פסקול של סרט אימה, שהלך והתעצם והתמשך ארוך וחלול, ואז נקטע והתחיל מחדש. ניק האיץ קצת את קצב הליכתו.

ארנבת חלפה במהירות על פניו וצללה אל בין השיחים. איילה חצתה בזינוק את הכביש, סטתה בעיניים פעורות ומיהרה בכיוון אחר.

היללה נשמעה שוב, הפעם רמה וקרובה בהרבה.

ניק פרץ בריצה כושלת. הכביש הלך וצר, התעקל, ובסופו של דבר הצטמצם לשביל בין העצים. היללה נמשכה מאחוריו ופני הקרקע הפכו פחות ופחות חלקים, והתכסו צמחייה סבוכה. ניק המשיך לגרור את עצמו הלאה בעקשנות.

השביל הסתיים בנחל קפוא.

זה לא היה נחל ידידותי. סלעים ביצבצו מפניו כמו מצבות, והקרח המושלג שביניהם נראה משונן וחד. לחצות כאן לא בא בחשבון. ניק מיהר לאורך הגדה עד שראה עץ אורן שנפל ונח לרוחב הנחל. לא היה קל ללכת עליו אבל ניק הצליח לחצות, כשהוא נאחז בידיים חסרות תחושה בענפים השבירים, המכוסים שלג. בקצה העץ, רגלו הסתבכה בגוש שורשים והוא נפל קדימה עם הפנים לתוך השלג. הוא היה עייף מכדי לזוז.

אבל היללה התחזקה עכשיו ונשמעה קרובה מתמיד, וניק התרומם בכבדות ופתח בריצה בין העצים. כעבור דקה הוא קלט שהוא רץ על שביל, וכעבור דקה נוספת גילה שהשביל ישר ויבש ומכוסה מחטי אורן. אור נגלה מולו, זוהר מבעד לענפים כמו ירח צהוב. הוא נשא בחובו הבטחה למחסה ולמזון ולחמימות, וניק התקדם לעברו.

השביל הגיע לקצהו. ניק נשען על עץ אורן כשהוא פולט נשיפות מהבילות ולטש מבט על פני קרחת היער הגדולה שמולו אל הבית שהיה מקור האור. היה קשה להאמין כמה גדול הבית, שגגותיו הסתירו מחצית מהשמים. היו לו עשרות חלונות ויער של ארובות. מרפסת עמוקה שהקיפה את הבית כולו הסתיימה במגדל מתומן עם גג מחודד וחלונות עגולים, שאור ניגר מתוכם כמו דבש על ערימות השלג. בכל חייו לא ראה ניק מראה דומה לזה, אפילו לא בטלוויזיה. אין ספק שרק אנשים עשירים מאוד יגורו בבית כזה. הוא לא הכיר אף אדם עשיר באופן אישי, אבל סביר להניח שהם לא יתלהבו יותר מהאנשים בקרוון אם איזה פרחח אקראי ידפוק להם על הדלת. הם יעיפו מבט אחד בשיער הפרוע שלו ובשן השבורה ובמעיל הסמרטוטי ויתקשרו למשטרה, שככל הנראה תשלח אותו בחזרה לדוד גייב, שאולי לא יהרוג אותו ממש אבל ללא ספק יגרום לו להצטער שהוא לא מת.

אבל למות זה בדיוק מה שיקרה לו אם הוא יישאר כאן בחוץ עם הקור והזאבים.

היללות מאחוריו התעצמו לשיא זועם, וניק פרץ בריצה מגושמת, חצה את קרחת היער ועלה אל המרפסת הקדמית. ספק בוכה, הוא הלם על הדלת הגדולה העשויה עץ אלון. הדלת נפתחה בבת אחת ביבבת צירים שהזכירה מקדחה של רופא שיניים. קרן צרה של אור צהבהב סינוורה את ניק ויד גרומה תפסה בזרועו.

"עזוב אותי!" התנשף ניק.

האור התעמעם וזוג משקפיים עגולים נטולי מסגרת צפו וריחפו מולו. ניק מיצמץ. עיניו התמקדו וראו זקן דמוי גוש אבק ענקי מתחת למשקפיים.

הזקָן פצה פה. "איזה מין דבר זה," שאל קול רוטן וחורק, "לדפוק ככה על הדלת באמצע הלילה?"

"הלכתי לאיבוד," אמר ניק. "ורודפים אחרי זאבים!"

"הגיוני." הקשיש ניער את ניק. "אתה יודע לקרוא?"

"לקרוא? השתגעת? למה?"

"ענה על השאלה."

כעיקרון, ניק נמנע ככל האפשר מלתת תשובות ישרות לשאלות ששאלו אותו. מניסיונו, כל אמת שאתה חושף סביר מאוד שתשמש נגדך. "לא," הוא אמר בזעף. "יש לי בעיה כזאת – האותיות תמיד מתבלגנות לי. אני יכול להיכנס לפני שאקפא למוות?"

הזקֵן הניח את העששית בקרבת מקום וחיטט ביד אחת בכיסי מעילו הארוך כשהוא ממלמל "בית ארור," ו"תסבוכת מְבוּלֶקֶת," ו"חסר לנו שעוד אתחרט על זה." בסופו של דבר הוא שלף מלבן קטן ולבן ותחב אותו תחת אפו של ניק. "מה כתוב כאן?"

ניק הסתכל על המלבן בעיניים מצומצמות. "זה כרטיס לבן עם כתב בשחור."

הכרטיס נעלם. "חובה להיזהר. אני לא צריך פה איזה ילד מבולק שיקרא דברים שלא נוגעים לו."

הוא משך את ניק פנימה והדלת נסגרה בקול חבטה החלטי. שני כלבים גדולים ושחורים הגיחו מתוך האפלולית וריחרחו בעניין את ברכיו של ניק. ניק נדרך. הוא לא היה רגיל לכלבים.

הזקן הרפה מזרועו. "אלה גוּר וג'ף," אמר. "הם לא נושכים." הוא צחק צחוק קטן. "לא חזק, בכל אופן."

ניק לא האמין למילה מדבריו של הזקן. כי הוא בהחלט ידע לקרוא, וזה מה שהיה כתוב על כרטיס הביקור שהראה לו הזקן:

"ספרי המכשף הרשע"

בבעלות זכריה סְמוֹלְבּוֹן

ספרים משומשים, מפות, היסטוריה מקומית, ספרות ספקולטיבית, תורת הנסתר

שעות הפתיחה במזל או בתיאום מראש

ימי שישי עד ראשון ממאי עד ספטמבר

***

כעבור זמן קצר כבר ישב ניק במטבח. כפות רגליו טבלו בגיגית מים חמים, כתפיו היו עטופות בשמיכה מפוספסת וכפות ידיו נכרכו סביב ספל חלב חם. המטבח היה מסודר וחביב במידה לא צפויה, עם וילונות משובצים באדום-לבן בחלונות, תנור ברזל מיושן בפינה אחת של החדר ואח עשויה אבן ומולה כיסא נדנדה. חתול ג'ינג'י היה שרוע על כיסא נוח וחתולה שחורה הצטנפה על שטיח קלוע. מעל הכיור היה תלוי לוח שנה עם תמונות, שהימים מחוקים ממנו בעיפרון כחול.

הזקן, שעל פי כרטיס הביקור שלו היה מכשף רשע, גחן מעל לתנור וטיגן נקניקיות במחבת ברזל יצוק כשמעילו השחור הארוך טופח סביב נעליו. הוא חבש מגבעת צילינדר שנראתה כמו ארובת תנור מעוכה. הוא לא הסיר את המעיל או את המגבעת, אף שהיה חמים ונעים במטבח.

ניק לא האמין במכשפים, רשעים או מכל סוג אחר. לא בעולם האמיתי, ובטח לא במֵיין. כבר כילד קטן ידע ניק שפֵיות ומשאלות וגיבורים שמכניעים דרקונים ומכשפים רשעים הם בסך הכול יצירי דמיונות וחלומות בהקיץ. אבל אילו כן היה קיים דבר כזה מכשף רשע, נראה היה לניק שיהיה לו מעיל בדיוק כמו זה של זכריה סמולבון. אולי אפילו יהיו לו שני כלבים שחורים, אם כי סביר להניח שהם לא ישבו בלשונות משורבבות ויתחננו לחתיכת נקניקייה. גם לא סביר שיקראו להם גור וג'ף.

לגבי החתולים ניק לא היה בטוח.

סמולבון שמט על השולחן צלחת נקניקיות ושעועית אפויה וניק הסתער עליה בלהיטות של ילד שלא אכל כבר זמן-מה. בעודו מגרד מהצלחת את הפירורים האחרונים, הכלבים השמיעו צמד אנחות תואמות של אכזבה והתכרבלו על השטיח. החתולה השחורה קפצה אל כיסא הנדנדה, סילקה את החתול הג'ינג'י ממקומו, קיפלה כפות מתחת לחזה ועצמה את עיניה הכחולות החיוורות.

סמולבון שמט עוד נקניקייה על הצלחת של ניק. "איך קוראים לך, ילד?

למרות הנקניקיות והמטבח הנעים, ניק אפילו לא שקל לומר לו את האמת. מכשפים הם אולי דבר מומצא, אבל רֶשע בהחלט קיים בעולם. "ג'רי רנאר."

הזקָן של סמולבון עלה וירד בהרהור. "המפף. אתה לא נראה כמו ג'רי. אתה לא מרגיש כמו ג'רי. אתה לא מריח כמו ג'רי או מתנהג כמו ג'רי או נשמע כמו ג'רי. אני אקרא לך בן-שועל. מאיפה אתה, בן-שועל?"

ניק לגם לגימה גדולה מהחלב ופצח בסיפור שהמציא כדי להסביר למה שוטט ביער בלילה מושלג.

הוא היה גאה בסיפור הזה. הוא היה יצירתי ונשמע לו משכנע. הוא כלל אופניים ושליחות לבן דוד דמיוני בהמשך הכביש ושלג ותקלה באופניים וניק שפנה במקום הלא נכון והלך לאיבוד. בזמן שדיבר, סמולבון הטה את כיסא הנדנדה לסלק את החתולה השחורה, התיישב והדליק מקטרת לבנה וארוכה.

"יפה מאוד," הוא אמר כשניק סיים את הסיפור. "בהחלט יפה מאוד. אתה שקרן מצוין, בן-שועל. אתה לא מוסיף פרטים מיותרים, רק את מה שצריך, ואתה יודע מתי להפסיק."

ניק עטה על פניו את הבעת התמימות הכי מוצלחת שלו. "אני לא יודע על מה אתה מדבר."

"כשמך כן אתה, שועל בן-שועל." סמולבון נעץ בו מבט בין סלילי עשן מצחין. "אותי לא תוכל לרמות, אתה יודע. אז מוטב שלא תנסה. עכשיו," הוא המשיך בדבריו, "במקרה אני זקוק לשוליה. אתה כחוש כמו עוף מרוט וטיפש כמו דג מלוח, אבל אתה כאן אז ניאלץ להסתפק בכך. נפעל בסידור הרגיל: מגורים וכלכלה ומה שיתחשק לי ללמד אותך, בתמורה לכך שתטפל בבעלי החיים, תבשל, תדאג לניקיון ובאופן כללי תעשה מה שאומרים לך."

הנקניקיות והשעועית החמיצו בקיבתו של ניק. "שוליה? אני לא מחפש עבודה. זאת אומרת, אני אעבוד כדי לשלם על ארוחת הערב וכל זה, אבל אני צריך לחזור הביתה ברגע שהשלג ייפסק. הדוד שלי – זאת אומרת, אבא שלי – הוא – הוא ידאג."

סמולבון צחק צחקוק שקט, יבש ומרושע. "אתה לא הולך לשום מקום. אם לשפוט לפי המראה שלך, קשה לי להאמין שלדוד הזה שלך – סליחה, אבא – אכפת אם תחיה או תמות. אם הוא קיים בכלל. אתה אסופי תועה, בן-שועל יקר שלי. אתה דפקת על הדלת וביקשת מחסה. טוב, אז קיבלת. ועכשיו אתה שייך ל'ספרי המכשף הרשע'."

הוא קם על רגליו והכלבים זינקו ממקומם כאילו נעקצו ודהרו אל הסלון עם הזנב בין הרגליים. החתולים נשפו ומיהרו בעקבותיהם. הזקן הניף את זרועותיו, ומשקפיו העגולים נצצו כמו מטבעות כסף. חשמל פצפץ בשערו הלבן ובין אצבעותיו הגרומות.

"אני המכשף הרשע סמולבון." קולו גאָה והצטלצל כמו פעמון ברזל. "אני מכיר לחשים של כבילה ושחרור, של שינוי והקפאה, של מציאה ואובדן. אני למדתי אותם על דרך הניסוי והדוגמה והמזל. אבל יותר מכול למדתי אותם מתוך ספרים. ואתה לעולם לא תלמד אפילו דבר אחד שלא אבחר ללמד אותך, כי אתה לא יודע לקרוא!"

ניק בהה בו בפה פעור. המכשף הרשע הוריד את ידיו ויישר את מגבעתו. "ובכן," אמר בנועם, "עכשיו כשהבהרנו את מצב העניינים, אתה רשאי לעשות אמבטיה."

"מה?"

זקנו של סמולבון התנדנד בקוצר רוח. "בן כמה אתה, ילד?"

ניק היה מבולבל מכדי לשקר. "שתים-עשרה."

"מספיק גדול כדי לדעת מהי אמבטיה. אתה מבאיש, בן-שועל. במילים פשוטות, אתה מסריח. ואתה נראה כאילו גררו אותך נגד הזרם בצינור ביוב. חדר האמבטיה נמצא מאחורי הדלת ההיא שם. ואל תתקמצן על הסבון."