בואו לקבל טעימה מתוך “עיר האזמרגד של עוץ” ולגלות כֵּיצַד בִּקְּרָה דּוֹרוֹתִי בְּמַמְלֶכֶת סַכּוּמְיָה
הוצאת עוץ עושה זאת שוב ומביאה את התרגום העברי הראשון ל”עיר האזמרגד של עוץ”, הספר השישי מתוך ארבע-עשר הספרים אותם כתב הסופר ל. פרנק באום ארץ עוץ המופלאה. הספר הקלסי ראה אור לראשונה בשנת 1910, עשור לאחר צאתו של “הקוסם מארץ עוץ”, הספר הראשון שהתחיל את הכול. כפי שכבר למדנו לצפות מן ההוצאה המשקיענית, במהדורה העברית שוחזרו איוריו המקוריים של ג’ון ר. ניל וכריכתה מוסיפה צבע נוסף למדף, לצד הספרים הקודמים.
בנוסף, להנאת הקוראים, הספר יהיה זמין בשתי גרסאות בדפוס – מהדורה מצומצמת בכריכה קשה ומהדורה מסחרית בכריכה רכה. אני לא יודעים מה אתכם, אבל אני כבר יודע איזו מהדורה ארצה לרכוש! ועד שהספר יהיה זמין לרכישה, אתם מוזמנים/ות לקרוא פרק לדוגמה, בהמשך ידיעה זו.
תקציר העלילה
מלך הנומים המרושע אף פעם לא סלח לעוצמה ולדורותי על כך שלקחו ממנו את חגורת הקסמים. כעת הוא מתכנן את הנקמה המושלמת: הוא יכבוש את בירת עוץ ויהפוך את כל תושביה לעבדיו!
בינתיים, בקנזס, דוד הנרי ודודה אם נקלעו לחובות מול הבנק, ועומדים לאבד את החווה. דורותי מציעה להם לעבור לגור איתה דרך קבע בארמון המלכות בעיר האזמרגד.
בשעה שדוד הנרי ודודה אם מסתגלים לחיים בארץ עוץ, מלך הנומים ממשיך לקדם את תוכניתו הזדונית. ייתכן שדודיה של דורותי עוד לא נחלצו מכל צרותיהם. ייתכן שאלה ימיה האחרונים של עיר האזמרגד.
בספר זה, השישי בסדרת עוץ, תפגשו את כל החברים הותיקים מעוץ, ותלמדו בין היתר כיצד ניהל החיפושפיש אוניברסיטה ללא אף שיעור, כיצד התעטש האיש הפרוע וכמעט השמיד כפר שלם, כיצד אכלה דורותי פסנתר לארוחת הבוקר, ועוד.
בפרק המצורף, דורותי, טוטו ובילינה הולכים לאיבוד ביער, במהלך טיול בארץ עוץ. פתאום הם נתקלים בפלוגה של כפות, ששמה אותם תחת מעצר ומובילה אותם לפגוש את מלך סכומיה.
קריאה נעימה!
* * *
הָיוּ לְפָחוֹת שִׁשָּׁה אוֹ שְׁמוֹנָה תְּרֵיסְרֵי כַּפּוֹת בַּבְּרִיגָדָה. הֵן צָעֲדוּ בְּמַעֲרָךְ מְרֻבָּע, כְּשֶׁדּוֹרוֹתִי, בִּילִינָה וְטוֹטוֹ מְגֻדָּרִים בָּאֶמְצַע. רַק הִתְחִילוּ בַּצְּעָדָה, וְטוֹטוֹ הִפִּיל אֶת אַחַת הַכַּפּוֹת בְּכִשְׁכּוּשֵׁי הַזָּנָב שֶׁלּוֹ. מְפַקֵּד הַכַּפּוֹת אָמַר לַכֶּלֶב הַקָּטָן שֶׁיִּזָּהֵר יוֹתֵר, אוֹ שֶׁיַּחְטֹף עֹנֶשׁ. אָז טוֹטוֹ נִזְהַר, וּבְּרִיגָדַת הַכַּפּוֹת הִתְקַדְּמָה בִּזְרִיזוּת מַפְלִיאָה, כַּאֲשֶׁר דּוֹרוֹתִי נֶאֱלֶצֶת לִצְעֹד בִּמְהִירוּת רַבָּה כְּדֵי לַעֲמֹד בַּקֶּצֶב.
כַּעֲבֹר זְמַן מָה הֵם יָצְאוּ מֵאֵזוֹר הָעֵצִים וְהִגִּיעוּ לְקָרַחַת יַעַר גְּדוֹלָה, שֶׁבָּהּ שָׁכְנָה מַמְלֶכֶת סַכּוּמְיָה.
אֶת הַשֶּׁטַח הַפָּתוּחַ הִקִּיפוּ כָּל מִינֵי תַּנוּרֵי אֲפִיָּה, כִּירַיִם וּמַצְלִים, בְּכָל הַגְּדָלִים וְהַצּוּרוֹת. חוּץ מִזֶּה הָיוּ שָׁם גַּם מִגְוַן אֲרוֹנוֹת מִטְבָּח וְכַמָּה שֻׁלְחָנוֹת. עַל כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ הִצְטוֹפְפוּ בְּדֹחַק כְּלֵי מִטְבָּח מִכָּל הַסּוּגִים: מַחֲבַתּוֹת, סִירִים, קוּמְקוּמִים, מַזְלְגוֹת, סַכִּינִים, מַצָּקוֹת וְתַרְוָדִים, מִגְרְרוֹת אֱגוֹז מוּסְקָט, נָפוֹת, מְסַנְּנוֹת, סַכִּינֵי בָּשָׂר, מִשְׁטְחֵי צְלִיָּה, מֵעֲרוֹכִים, וְעוֹד כָּהֵנָה וְכָהֵנָה.
כְּשֶׁהוֹפִיעָה בְּרִיגָדַת הַכַּפּוֹת עִם הָאֲסִירִים, צְעָקָה רָמָה עָלְתָה, וְרַבִּים מִכְּלֵי הָאֹכֶל זִנְּקוּ מֵהַתַּנּוּרִים אוֹ הָאֲרוֹנוֹת שֶׁלָּהֶם, וְרָצוּ לְהִצְטוֹפֵף סְבִיב דּוֹרוֹתִי, הַתַּרְנְגֹלֶת וְהַכֶּלֶב.
“שִׁמְרוּ מֶרְחָק!” קָרָא הַמְּפַקֵּד בְּתַקִּיפוּת, וְהוֹבִיל אֶת אֲסִירָיו בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן הַסַּקְרָן, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִפְנֵי תַּנּוּר מְשֻׁלָּב גָּדוֹל שֶׁנִּצַּב בְּאֶמְצַע הָרְחָבָה. לְיַד הַתַּנּוּר הָיָה בְּלוֹק קַצָּבִים שֶׁעָלָיו נָח קוֹפִיץ בָּשָׂר גָּדוֹל וּמֻשְׁחָז. הוּא נָח עַל הַגַּב, רֶגֶל עַל רֶגֶל, וְעִשֵּׁן מִקְטֶרֶת אֲרֻכָּה.
“הִתְעוֹרֵר, חוֹד מַלְכוּתְךָ,” אָמַר הַמְּפַקֵּד. “הִנֵּה הָאֲסִירִים.”
הַמֶּלֶךְ קוֹפִיץ שָׁמַע, הִזְדַּקֵּף, וְנָעַץ מַבָּט חַד בְּדוֹרוֹתִי.
“סְחוּס וְשֻׁמָּן!” הוּא קָרָא. “מֵאַיִן הִגִּיעָה הַיַּלְדָּה הַזֹּאת?”
“מָצָאתִי אוֹתָהּ בַּיַּעַר וְהֵבֵאתִי אוֹתָהּ לְכָאן כִּשְׁבוּיָה,” עָנָה הַמְּפַקֵּד.
“לָמָּה עָשִׂיתָ זֹאת?” חָקַר הַמֶּלֶךְ, וְשָׁאַף בַּעֲצַלְתַּיִם מֵהַמִּקְטֶרֶת.
“כְּדֵי לִיצֹר קְצָת הִתְרַגְּשׁוּת,” עָנָה הַמְּפַקֵּד. “כָּל כָּךְ שָׁקֵט כָּאן שֶׁאֲנַחְנוּ מַחְלִידִים מֵרֹב שִׁעֲמוּם. אֲנִי מַעֲדִיף קְצָת לִבְחֹשׁ בָּעִנְיָנִים.”
“זֶה אַךְ טִבְעִי,” עָנָה הַקּוֹפִיץ בְּהִנְהוּן. “תָּמִיד אָמַרְתִּי שֶׁאַתָּה נֶכֶס צֹאן בַּרְזֶל: מְפַקֵּד מַבְרִיק, מְעֹרָב בַּכֹּל, מְלֻטָּשׁ וְשָׁקוּעַ בְּתַפְקִידוֹ. אֲבָל מָה אֲנִי אָמוּר לַעֲשׂוֹת בָּאֲסִירִים הַלָּלוּ?”
“זֹאת הַחְלָטָה שֶׁלְּךָ,” הִכְרִיז הַמְּפַקֵּד. “אַתָּה הַמֶּלֶךְ.”
“בְּהֶחְלֵט; בְּהֶחְלֵט,” מִלְמֵל הַקּוֹפִיץ בְּהִרְהוּר. “כִּדְבָרֶיךָ, מְשַׁעֲמֵם אֶצְלֵנוּ. כֻּלָּם כָּאן קֵהֵי חוּשִׁים מֵאָז שֶׁהַמְּלַטֵּשׁ בָּרַח עִם הַמַּשְׁחֶזֶת. צַוֵּה עַל יוֹעָצַי וְעַל אַנְשֵׁי הֶחָצֵר לְהִתְכַּנֵּס עִם הַכֹּהֶנֶת הַגְּדוֹלָה וְהַשּׁוֹפֶטֶת. יַחַד נַחְלִיט מָה לַעֲשׂוֹת.”
הַמְּפַקֵּד הִצְדִּיעַ לוֹ וְהָלַךְ, וְדוֹרוֹתִי הִתְיַשְּׁבָה עַל סִיר הָפוּךְ וְשָׁאֲלָה: “יֵשׁ מַשֶּׁהוּ לֶאֱכֹל בַּמַּמְלָכָה שֶׁלָּכֶם?”
“הֵי! קוּמִי! רְדִי מִמֶּנִּי!” קָרָא קוֹל עָמוּם, וְחוֹד מַעֲלָתוֹ הַקּוֹפִיץ אָמַר: “סְלִיחָה, אֲבָל אַתְּ יוֹשֶׁבֶת עַל יְדִידִי, סִיר עֲשָׂרָה לִיטֶר.”
דוֹרוֹתִי נֶעֶמְדָה מִיָּד, וְהַסִּיר הִתְהַפֵּךְ וְהִבִּיט בָּהּ בְּתוֹכֵחָה.
“אֲנִי יְדִידוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְאִישׁ לֹא מֵעֵז לָשֶׁבֶת עָלַי,” הוּא אָמַר.
“בְּכָל מִקְרֶה אֲנִי מַעֲדִיפָה כִּסֵּא,” הִיא עָנְתָה.
“שְׁבִי שָׁם עַל אֶדֶן הָאָח,” צִוָּה הַמֶּלֶךְ.
אָז דּוֹרוֹתִי הִתְיַשְּׁבָה עַל אֶדֶן הֶאָח שֶׁל הַתַּנּוּר הַגָּדוֹל, וּנְתִינֵי סַכּוּמְיָה הֵחֵלּוּ לְהֵאָסֵף סְבִיבָהּ בְּקָהָל גָּדוֹל וְסַקְרָן. טוֹטוֹ נִשְׁכַּב לְרַגְלֶיהָ שֶׁל דּוֹרוֹתִי וּבִּילִינָה הִתְעוֹפְפָה אֶל הַכִּירַיִם, שֶׁהָיוּ כְּבוּיִים, וְהִתְיַשְּׁבָה שָׁם בַּתְּנוּחָה הֲכִי נוֹחָה שֶׁמָּצְאָה.
אַחֲרֵי שֶׁנֶּאֶסְפוּ כָּל יוֹעֲצֵי הַמֶּלֶךְ וְאַנְשֵׁי חֲצֵרוֹ – וְנִדְמֶה הָיָה שֶׁמְּדֻבָּר בְּרֹב תּוֹשָׁבֵי הַמַּמְלָכָה – דָּפַק הַמֶּלֶךְ עַל הַבְּלוֹק לִקְרֹא אֶת כֻּלָּם לְסֵדֶר, וְאָמַר: “חֲבֵרִים וְכֵלִים יְקָרִים! מְפַקֵּד בְּרִיגָדַת הַכַּפּוֹת הַנַּעֲלָה שֶׁלָּנוּ, קֶפְּטֶן לֶק, לָכַד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָאֲסִירִים שֶׁאַתֶּם רוֹאִים לִפְנֵיכֶם, וְהֵבִיא אוֹתָם לְכָאן לְמַטְּרַת – לְמַטְּרַת – אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מָה. אָז אֲנִי פּוֹנֶה אֲלֵיכֶם בְּבַקָּשַׁת עֵצָה: כֵּיצַד עָלַי לִפְעֹל בְּעִנְיָן זֶה, וְאֵיזֶה גּוֹרָל עָלֵינוּ לִגְזֹר עַל הַשְּׁבוּיִים הַלָּלוּ. הַשּׁוֹפֶטֶת מְסַנֶּנֶת, עִמְדִי נָא מִצַּד יָמִין שֶׁלִּי. תַּפְקִידֵךְ הוּא לִבְרֹר אֶת הָאֱמֶת בַּסִּפּוּר הַזֶּה. הַכֹּהֶנֶת הַגְּדוֹלָה צַלַּחַת, עִמְדִי נָא מִשְּׂמֹאלִי, וּרְאִי שֶׁאִישׁ אֵינוֹ נוֹשֵׂא פֹּה עֵדוּת שֶׁקֶר.”
כְּשֶׁשְּׁתֵּי בַּעֲלוֹת הַתַּפְקִיד נִגְּשׁוּ לְעֶמְדוֹתֵיהֶן, דּוֹרוֹתִי שָׁאֲלָה: “מַדּוּעַ הַצַּלַּחַת הִיא הַכֹּהֶנֶת הַגְּדוֹלָה?”
“כִּי הִיא הֲכִי קְדוֹשָׁה. צוֹלַחַת עָלֶיהָ רוּחַ,” הֵשִׁיב הַמֶּלֶךְ קוֹפִיץ.
“סְלִיחָה,” הִתְעָרֵב מַפּוּחַ. “אֲנִי יוֹתֵר רוּחָנִי. הָרוּחַ מְמַלֵּאת אוֹתִי.”
“אַתָּה סְתָם עוֹשֶׂה רוּחַ,” נָזַף בּוֹ הַמֶּלֶךְ. “וּמְדַבֵּר יוֹתֵר מִדַּי. וּבְכֵן, מִצְוָה הִיא עַל יוֹעֲצֵי הַמֶּלֶךְ לְיַעֵץ לַמֶּלֶךְ בְּעִתּוֹת חֵרוּם. אֲנִי פּוֹקֵד עֲלֵיכֶם לִפְתֹּחַ פִּיכֶם וּלְיַעֵץ לִי מָה לַעֲשׂוֹת עִם הָאֲסִירִים הַלָּלוּ.”
“אֲנִי דּוֹרֵשׁ שֶׁיַּהַרְגוּ אוֹתָם, כַּמָּה פְּעָמִים, עַד שֶׁיָּמוּתוּ!” צָעַק בּוֹזֵק פִּלְפֵּל, וְקִפֵּץ בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה.
“הֵרָגַע, מַר פַּפְּרִיקָה,” נָזַף בּוֹ הַמֶּלֶךְ. “אַתָּה חָרִיף מְאוֹד וּדְבָרֶיךָ מְפֻלְפָּלִים, אֲבָל עָדִיף לִזְרוֹת בָּהֶם קַמְצוּץ שֶׁל הִגָּיוֹן. אֵין צֹרֶךְ לַהֲרֹג אָדָם יוֹתֵר מִפַּעַם אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֵת; אֲבָל לֹא בָּרוּר לִי מָה הַטַּעַם לַהֲרֹג אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת בִּכְלָל.”
“גַּם לִי לֹא בָּרוּר,” אָמְרָה דּוֹרוֹתִי.
“סְלִיחָה, אֲבָל אַתְּ לֹא אֲמוּרָה לְהִתְעָרֵב בָּעִנְיָן הַזֶּה,” הֵשִׁיב הַמֶּלֶךְ קוֹפִיץ.
“לָמָּה לֹא?” שָׁאֲלָה דּוֹרוֹתִי.
“אַתְּ עֲלוּלָה לִהְיוֹת מְשֻׁחֶדֶת לְטוֹבַת עַצְמֵךְ, וּלְהוֹלִיךְ אוֹתָנוּ שׁוֹלָל,” הוּא אָמַר. “וּבְכֵן, נְתִינַי הַיְּקָרִים, מִי הַדּוֹבֵר הַבָּא?”
“הָיִיתִי רוֹצָה לְהַחְלִיק אֶת כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר,” אָמְרָה מָרִית אַחַת בִּרְצִינוּת רַבָּה. “אַחֲרֵי הַכֹּל, נוֹעַדְנוּ לִהְיוֹת כְּלֵי עֵזֶר לִבְנֵי הָאָדָם.”
“אֲבָל הַיַּלְדָּה הַזֹּאת הִיא לֹא בֶּן אָדָם! הִיא בַּת אָדָם!” צָעַק חוֹלֵץ פְּקָקִים.
“מָה הַקֶּשֶׁר שֶׁלְּךָ לָעִנְיָן?” שָׁאַל הַמֶּלֶךְ.
“אֲנִי עוֹרֵךְ דִּין,” אָמַר חוֹלֵץ הַפְּקָקִים בְּגַאֲוָה. “רַבִּים נֶחְלְצוּ בִּזְכוּת הִתְעָרְבוּתִי.”
“אֲבָל אַתָּה לֹא יָשָׁר,” הֵשִׁיב הַמֶּלֶךְ, “וְזֶה פּוֹסֵל אוֹתְךָ. אַתָּה אוּלַי חָלוּץ בַּתְּחוּם, מַר שַׁעַם, אֲבָל לֹא תְּסוֹבֵב אוֹתִי עִם הַהִגָּיוֹן הַמְּפֻתָּל שֶׁלְּךָ.”
“נוּ טוֹב,” אָמַר חוֹלֵץ הַפְּקָקִים בְּעֶצֶב. “אֲנִי מֵבִין שֶׁבֵּית הַמִּשְׁפָּט מַעֲדִיף לְהִשָּׁאֵר תָּקוּעַ.”
“חוֹד מַעֲלָתְךָ,” הִמְשִׁיכָה הַמָּרִית. “הַרְשֵׁה לִי לִשְׁטֹחַ אֶת דְּבָרַי. אֵין בְּכַוָּנָתִי לִמְרֹחַ אוֹתְךָ – אִם הָאֲסִירָה בִּצְּעָה פֶּשַׁע, אָסוּר לְטַיֵּחַ. אֲבָל חַיָּבִים לְהִתְחַשֵּׁב גַּם בַּגִּרְסָה שֶׁלָּהּ, חַד וְחָלַק!”
“אֶרְצֶה לִשְׁמֹעַ אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הַנָּסִיךְ לַהַב,” אָמַר הַמֶּלֶךְ.
בִּתְגוּבָה פָּסַע קָדִימָה סַכִּין חִתּוּךְ בָּא בַּיָּמִים, וְהִשְׁתַּחֲוָה בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
“הַקֶּפְּטֶן טָעָה כְּשֶׁהֵבִיא לְכָאן אֶת הַיַּלְדָּה, וְהִיא טָעֲתָה כְּשֶׁבָּאָה,” הוּא אָמַר. “אֲבָל מִשֶּׁנַּעֲשָׂה הַמַּעֲשֶׂה הַפָּזִיז, הָבָה נְקַצֵּץ תַּהֲלִיכִים. צָרִיךְ לַחְתֹּךְ בַּבָּשָׂר הַחַי.”
“נָכוֹן! נָכוֹן!” צָעֲקָה מַטְחֵנַת בָּשָׂר שְׁמֵנָה. “נַעֲשֶׂה קְצִיצוֹת מֵהַיַּלְדָּה, נִטְחַן אֶת הַתַּרְנְגֹלֶת וּנְנַקְנֵק אֶת הַכֶּלֶב!”
צַעֲקוֹת תְּמִיכָה רָמוֹת נִשְׁמְעוּ, וְהַמֶּלֶךְ נֶאֱלַץ שׁוּב לִקְרֹא אֶת כֻּלָּם לְסֵדֶר בִּדְפִיקוֹת עַל הַבְּלוֹק.
“רַבּוֹתַי, רַבּוֹתַי!” הוּא אָמַר. “נֶאֶמְרוּ פֹּה מִלִּים מֻשְׁחָזוֹת, אֲפִלּוּ מְפַלְּחוֹת. לֹא צִפִּיתִי לְפָחוֹת מִזֶּה מִמּוֹחוֹת מְשֻׁנָּנִים כְּשֶׁלָּכֶם. אֲבָל לֹא נְתַתֶּם אַף נִמּוּק לִדְרִישׁוֹתֵיכֶם.”
“שְׁמַע נָא, קוֹפִיץ; אַתָּה מְעַיֵּף אוֹתִי,” אָמַר פִינְגָ’ן אֶחָד, שֶׁבְּרֹב חֻצְפָּתוֹ נִגַּשׁ מַמָּשׁ עַד הַמֶּלֶךְ. “אַתָּה בְּעֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ הֲכִי גָּרוּעַ שֶׁאֵי פַּעַם שָׁלַט בְּסַכּוּמְיָה, וְזֶה לֹא עִנְיָן שֶׁל מָה בְּכָךְ. לָמָּה אַתָּה לֹא מְנַהֵל אֶת הָעִנְיָנִים בְּעַצְמְךָ בִּמְקוֹם לְבַקֵּשׁ עֵצוֹת מִכֻּלָּם, כְּמוֹ אֵיזֶה אִידְיוֹט גָּדוֹל וְכָבֵד?”
הַמֶּלֶךְ נֶאֱנַח.
“הַלְוַאי שֶׁלֹּא הָיָה אַף פִינְגָ’ן בַּמַּמְלָכָה שֶׁלִּי,” הוּא אָמַר. “אַתֶּם תָּמִיד מִתְלַהֲטִים וּמִתְרַתְּחִים כָּל כָּךְ מַהֵר. בָּרוּר לִי שֶׁאַתֶּם מְבַשְּׁלִים מַשֶּׁהוּ נֶגְדִּי. לֵךְ תִּתְלֶה אֶת עַצְמְךָ, אֲדוֹנִי – מֵהַיָּדִית – וְשֶׁלֹּא אֶשְׁמַע אוֹתְךָ יוֹתֵר.”
דוֹרוֹתִי הִזְדַּעַזְעָה מֵהַמִּלִּים הַקָּשׁוֹת שֶׁכְּלֵי הַמִּטְבָּח הִפְנוּ אֵלֶּה כְּלַפֵּי אֵלֶּה, וְחָשְׁבָה שֶׁכַּנִּרְאֶה הֵם לֹא קִבְּלוּ חִנּוּךְ טוֹב. אָז הִיא פָּנְתָה אֶל הַמֶּלֶךְ – אַף שֶׁלְּדַעְתָּהּ כְּלָל לֹא הָיָה כָּשִׁיר לִשְׁלֹט בִּנְתִינָיו הַסּוֹרְרִים – וְאָמְרָה: “אוּלַי תִּקְבַּע כְּבָר אֶת גְּזַר הַדִּין שֶׁלִּי? אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהִשָּׁאֵר כָּאן כָּל הַיּוֹם רַק כְּדֵי לְגַלּוֹת מָה אַתֶּם מִתְכַּוְּנִים לַעֲשׂוֹת אִתִּי.”
“כֻּלָּנוּ כָּאן יוֹצְאִים מִן הַכֵּלִים, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַגִּיעַ לְמִצּוּי הָעִנְיָן,” אָמְרָה קַלַּחַת גְּדוֹלָה מִתּוֹךְ הַקָּהָל.
“מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לָדַעַת,” אָמַר פּוֹתְחַן פַּחִיּוֹת בְּקוֹל חוֹרְקָנִי, “זֶה מַדּוּעַ הַיַּלְדָּה הַזֹּאת בִּכְלָל נִכְנְסָה לַיַּעַר שֶׁלָּנוּ, וְלָמָּה הִתְעַמְּתָה עִם קֶפְּטֶן לֶק. וְגַם מִי הִיא, וּמֵאַיִן הִגִּיעָה, וּלְאָן הִיא הוֹלֶכֶת, וְלָמָּה וּמַדּוּעַ וְהֵיכָן וְאֵימָתַי.”
“צַר לִי לִשְׁמֹעַ, הָאָדוֹן קַרְקְשָׁן,” הֵעִיר הַמֶּלֶךְ לְפוֹתְחַן הַפַּחִיּוֹת, “שֶׁאַתָּה כָּל כָּךְ נִלְהָב לַחְדֹּר לִתְחוּמִים פְּרָטִיִּים וְלִפְתֹּחַ כָּל נוֹשֵׂא לְדִיּוּן. הָאֱמֶת הִיא שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהִזְכַּרְתָּ כְּלָל אֵינָם עִסְקֵנוּ.”
הַמֶּלֶךְ עָצַר לְהַדְלִיק אֶת הַמִּקְטֶרֶת, שֶׁכָּבְתָה בֵּינְתַיִם.
“אֱמֹר לִי אִם כֵּן, בְּבַקָּשָׁה, מָה כֵּן עִסְקֵנוּ?” שָׁאַל מַמְחֶה תַּפּוּחֵי אֲדָמָה, וְקָרַץ אֶל דּוֹרוֹתִי בְּלֹא מְעַט חֻצְפָּה. “אֲנִי עַצְמִי דֵּי מְחַבֵּב יְלָדוֹת קְטַנּוֹת, וְנִרְאֶה לִי שֶׁיֵּשׁ לָהּ זְכוּת כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר לְטַיֵּל בַּיַּעַר.”
“וּבִכְלָל, מִי מַאֲשִׁים אֶת הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה?” שָׁטַח אֶת טַעֲנָתו מַעֲרוֹךְ אֶחָד. “וּבְמָה מַאֲשִׁימִים אוֹתָהּ?”
“אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ,” אָמַר הַמֶּלֶךְ. “מָה בְּעֶצֶם הִיא עָשְׂתָה, קֶפְּטֶן לֶק?”
“זֹאת הַבְּעָיָה, חוֹד מַעֲלָתְךָ. הִיא לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם,” הֵשִׁיב הַקֶּפְּטֶן.
“אָז מָה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנִּי?” שָׁאֲלָה דּוֹרוֹתִי.
נִרְאָה שֶׁהַשְּׁאֵלָה מְבַלְבֶּלֶת אֶת כֻּלָּם. לְבַסּוֹף, פְּלָטַת חִמּוּם עַל נֵר הִכְרִיזָה בְּרֹגֶז: “אֵיזוֹ הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת. סְתָם חִמַּמְתֶּם אוֹתָנוּ. אִם אֵין לָכֶם אוֹר לִשְׁפֹּךְ עַל הָעִנְיָן, אֲנִי סוֹגֶרֶת אֶת הַמִּכְסֶה.”
לְשֵׁמַע דְּבָרֶיהָ, קָפַץ מַזְלֵג מִטְבָּח גָּדוֹל וְסִנֵּן מִבַּעַד לְשִׁנָּיו: “הָבָה נִשְׁמַע מָה יֵשׁ לַשּׁוֹפֶטֶת מְסַנֶּנֶת לְהַגִּיד.”
“כָּךְ יָאֶה,” הֵשִׁיב הַמֶּלֶךְ.
הַשּׁוֹפֶטֶת מְסַנֶּנֶת הִסְתַּחְרְרָה בְּאִטִּיּוּת כַּמָּה פְּעָמִים, וּלְבַסּוֹף אָמְרָה: “לְאַחַר שֶׁהָפַכְתִּי בְּעִנְיָן וְנִפִּיתִי אֶת הַתָּפֵל מֵהָעִקָּר, מָצָאתִי שֶׁהַטִּעוּנִים לֹא נִשְׁעָנִים עַל דָּבָר, חוּץ מֵאֶדֶן הָאָח שֶׁעָלָיו יוֹשֶׁבֶת הַיַּלְדָּה. לְפִיכָךְ אֲנִי מוֹרָה לִפְטֹר אוֹתָהּ מִכָּל אַשְׁמָה.”
“לִפְטֹר אוֹתִי!” קָרְאָה דּוֹרוֹתִי. “אַף פַּעַם לֹא פָּטְרוּ אוֹתִי וְגַם לֹא יְפַטְּרוּ. עִם כָּל הַכָּבוֹד, אֲנִי מִתְפַּטֶּרֶת.”
“הַכָּבוֹד כֻּלּוֹ שֶׁלָּנוּ,” הִכְרִיז הַמֶּלֶךְ. “אַתְּ מְשֻׁחְרֶרֶת – אַתְּ וַחֲבֵרַיִךְ – וְאַתֶּם רַשָּׁאִים לָלֶכֶת לְאָן שֶׁתַּחְפְּצוּ.”
“תּוֹדָה,” אָמְרָה הַיַּלְדָּה. “אֲבָל אֵין לָכֶם שׁוּם דָּבָר לֶאֱכֹל בַּמַּמְלָכָה שֶׁלָּכֶם? אֲנִי רְעֵבָה.”
“לְכִי לַיַּעַר וְתִקְטְפִי לָךְ פֶּטֶל מֵהַשִּׂיחִים,” הִצִּיעַ הַמֶּלֶךְ, תּוֹךְ שֶׁהוּא נִשְׁכָּב בַּחֲזָרָה עַל גַּבּוֹ וּמִתְכּוֹנֵן לַחְזֹר לִישֹׁן. “בְּכָל סַכּוּמְיָה אֵין פֵּרוּר שֶׁל אֹכֶל, כְּכָל הַיָּדוּעַ לִי.”
אָז דּוֹרוֹתִי זִנְּקָה לַעֲמִידָה וְאָמְרָה: “בּוֹאוּ, טוֹטוֹ וּבִּילִינָה. אִם לֹא נִמְצָא אֶת הַמַּחֲנֶה, אוּלַי לְפָחוֹת נִמְצָא לָנוּ פֶּטֶל.”
כְּלֵי הַמִּטְבָּח נָסוֹגוּ וְאִפְשְׁרוּ לָהֶם לַעֲבֹר בְּאֵין מַפְרִיעַ, אִם כִּי קֶפְּטֶן לֶק הִצְעִיד אֶת בְּרִיגָדַת הַכַּפּוֹת צָמוּד מֵאֲחוֹרֵיהֶם עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִקְצֵה קָרַחַת הַיַּעַר.
כָּאן הַכַּפּוֹת נֶעֶצְרוּ; אֲבָל דּוֹרוֹתִי וַחֲבֵרֶיהָ הִמְשִׁיכוּ אֶל הַיַּעַר, וְחָזְרוּ לְחַפֵּשׂ בְּכוֹחוֹת מְחֻדָּשִׁים אֶת הַדֶּרֶךְ בַּחֲזָרָה לַמַּחֲנֶה, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְאַחֵד עִם יֶתֶר הַקְּבוּצָה.
