בואו לקרוא את הפרק הראשון של "שובו של פי-עשר", הספר השני בסדרת ערפילאה, מאת גלית דהן קרליבך
תקציר העלילה
יש מעשיות שעדיף שלא יתגשמו…
עשרות אנשים נעלמים מישראל באישון לילה ואף אחד לא מצליח לעלות על עקבותיהם. לנחטפים מכנה משותף אחד: כולם קוסמים. כשאמא של שאול נעלמת גם היא, ברור לו שעליו לחזור לערפילאה, אבל נראה שהקוסמים שם רואים בו את הבעיה ולא את הפתרון. כל הדרכים מובילות את שאול אל המקום שבו הכול התחיל – בית היתומים "אור ואהבה" – וממנו עליו לצאת למסע אל ממלכה אפלה ובה שליט מפלצתי, תושבים מוזרים ושומר סף בן אלמוות. איך יעמוד לבדו מול כל אלה?
לפרטים נוספים על שובו של פי עשר
שובו של פי-עשר
סדרת "ערפילאה"
מאת: גלית דהן קרליבך
הוצאת כנרת, זמורה ביתן (2015)
256 עמודים
קריאה נעימה!
* * *
פרק ראשון
פגשתם פעם את המדען הראשי למדעי החלל והירח?
אמציה חזון, יועץ הסתרים של ראש הממשלה, חשש מדברים רבים: מביצים שלא התבשלו עד הסוף, ממטריות בוגדניות שהתהפכו עם הרוח, מזיקוקים, מברקים, משממיות ואפילו ממרזבים משקשקים. אבל היה דבר שהפחיד את אמציה חזון יותר מכול: זעמו של ראש הממשלה. הוא העדיף לחטוף בבת אחת בפרצוף את כל הדברים שהפחידו אותו, ובלבד שלא ייאלץ לעמוד מול זעמו של הבוס שלו.
"אני לא יכול להרשות לעצמי את השטות הזאת עכשיו," הלם ראש הממשלה על שולחן שעליו נפרש עיתון. גם קצר רואי היה יכול להבחין בכותרת שזעקה, "עב"מים בשמי ישראל".
"אבל…" התחיל שר הפנים לומר. אמציה חזון ידע שבשלב זה מוטב לשתוק.
"שום אבל. בעוד חודשיים יש בחירות. זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו! אם חבורת פושעים עלובה יכולה לבלבל אתכם, אולי כדאי שאמצא לי יועצים אחרים."
"אדוני, אי־אפשר למצוא אותם," שר הפנים אמר לבסוף.
"מצדי שכל המדינה תהיה מלאה במצלמות. תתקינו עוד מצלמות. תציפו את המדינה במצלמות! אחרי הבחירות כבר נדאג להעלות את המסים."
"כבר יש מצלמות בכל המדינה, אדוני," אמר הרמטכ"ל.
"אז למה אתם מחכים? תתפסו אותם!" שאג ראש הממשלה.
אמציה חזון משך אליו בחשאי את העיתון וריפרף על השורות.
עב"מים בשמי ישראל
מאת כתבנו שחק מרום
בעקבות היעלמותם של שישה אזרחים נוספים, למערכת לא מפסיקים לזרום דיווחים על עצמים בלתי מזוהים שנראו בשמי ישראל. "אני לא זוכרת ימים כאלה," אומרת רונה לאופר, מבעלי כולבו לאסטרונאוט. "את כל המשקפות והטלסקופים חטפו ביומיים," היא מוסיפה בהבעה מרוצה, אך התחמקה מלהשיב לשאלתנו בדבר אמינות הדיווחים. "לא מתפקידי לענות על שאלות כאלה," מסרה. "אם אנשים טוענים שראו, אז למה לא להאמין? המשקפות שלנו מצוינות מאוד."
ואכן, בלילות האחרונים נראים על הגגות יותר ויותר אנשים שמשקפות דבוקות לעיניהם. אדם אחד, שסירב להזדהות, נשבע בכל היקר לו שראה גופים משונים באוויר. לשאלתנו אם מדובר בשמועות, אמר בקול נזעם, "אלה ממש לא שמועות, אנשים לא יכולים להיעלם סתם כך. לא ייתכן שהמדינה תפקיר אותנו."
יושב ראש ועד שכונת כפתור ופרח שברעננה, שההיעלמויות התרחשו בה, סירב להתייחס לנושא ורק ביקש את עזרת המשטרה.
תגובת דובר המשטרה: "אין שחר לכל הדמיונות בדבר גופים שעפים בשמים. המשטרה חוקרת כל קצה חוט, והיא תניח לבסוף את ידה על הפושעים. הציבור מתבקש להיאזר בסבלנות."
אמציה הרחיק מעליו את העיתון ונאנח חרש.
"אדוני," אמר השר לענייני קליטה, "העניין הוא שאנחנו לא מצליחים לקלוט אותם."
"מה זאת אומרת לא מצליחים לקלוט?" שאל ראש הממשלה. "לא רוצה לשמוע שוב את השטויות על העב"מים."
"אי־אפשר להתעלם מכך שהעניין מוזר," התערב אמציה חזון.
"פתפותי הבלים," אמר ראש הממשלה.
אמציה לקח את השַלט וכיוון אותו אל מסך שטוח ומבריק. שקט השתרר בחדר בשעה שעל המסך נראה איש הולך בשעת ליל. כשעבר מתחת לפנס רחוב, צל גדול כיסה אותו, ומיד לאחר מכן השמיע המכשיר קול צורם והמסך כבה כמו מאליו. הנוכחים כיסו את אוזניהם עד שאמציה משך את כבל החשמל והצליל הצורמני פסק.
"לא ייתכן שיש כאן תקלה. בדקנו את כל המצלמות האחרות. כל החיבורים במקום. ואותו הדבר קורה בכולן," אמר אמציה אל פניו הרגוזות של ראש הממשלה.
"תחזיר את הסרט להתחלה," פקד ראש הממשלה.
"עשינו את זה שלושים פעם," אמר היועץ בקול מותש.
"אז תעשו את זה שלושים ואחת פעמים. דברי חכמים פעמיים נשמעים," אמר ראש הממשלה.
אמציה חזון התרווח בכיסאו: הוא ידע היטב מתי הבוס שלו מתחיל להישבר. "מה שאנחנו צריכים עכשיו זה לירות לכל הכיוונים," אמר. שלושת היועצים האחרים שתקו.
"מה זאת אומרת?" שאל ראש הממשלה.
"זאת אומרת שצריך לשקול ללמוד תופעות לא מוכרות ולראות עם מה יש לנו עסק," אמר חזון. "לשם כך אני מתכוון להזמין את דוקטור סהר חרמש. אם יש מישהו שיכול לשפוך לנו אור על התופעה — זה הוא."
אם היה משהו שסהר חרמש אהב בכל לבו, אפילו יותר מאשר את לונה, הכלבה הסהרורית שלו, הרי זה הירח.
הוא נולד, כמובן, בליל ירח מלא, לאחר שעות ארוכות של צירים. "וכשעלה הירח, נולדת ומיד הושטת אליו יד דרך החלון של בית החולים," היתה אמו מספרת לו שוב ושוב.
בילדותו, בעת נסיעות ברכב המשפחתי, נהג לערוך תחרויות עם הירח, ולמרות שתמיד הפסיד, נהנה מאוד. כשבגר נרשם ללימודי אסטרונומיה והתמחה במחלקת לימודי ירח, שבה למד לבדו שכן המקצוע לא היה מבוקש במיוחד. מובן שחרמש היה התלמיד המצטיין בכיתה, לא רק משום שהיה התלמיד היחיד, אלא כי באמת אהב את לימודיו. אם הייתם מעירים אותו באמצע הלילה ושואלים, "מה המרחק בין הירח לכוכב נֹגה?" הוא היה עונה בלי למצמץ, "חלקו 67 ל־8, תכפילו ב־89 ותגיעו לנֹגה בטיסה ישירה."
כמו אצל כל משוגע לדבר, גם ביתו תאם את אהבתו הגדולה. התקרות זהרו מכוכבים שונים וממערכות אסטרונומיות שהיו ממוקמות לפי נוכחותן במציאות השמימית. ספרייה גדולה, ובה אלפי ספרים בשלל שפות על הירח והחלל, כיסתה את כל קירות הסלון.
בשאר חדרי הבית היו פזורות מזכרות שסהר הביא איתו בחשאי ממסעו היחיד אל הירח. (במסע זה עסק גם הספר "סהר בצל הלבנה", שפירט את רשמיו של חרמש מהנסיעה.) ארבעת השטיחים הפרושים ברחבי הבית היו בדוגמה של שביל החלב, ובמרפסת הקטנה נשתלו קקטוסים עלובים בתוך אדמה משונה שסהר הביא מהירח.
ולבסוף, ראוי לציין שתחת כריתו היו שתי אבנים קטנות שסהר אסף במסעו. בזכותן, האמין, שנתו תערב לו ותטיס אותו אל יעדים רחוקים ונכספים הנמצאים מחוץ לאטמוספרה.
כאמור, סהר טס, לצערו, רק פעם אחת לירח. אבל הוא לא ידע שבקרוב מאוד תהיה לו הזדמנות לפגוש בו שוב, כאשר הגיע אליו בחור ג'ינג'י שהציג את עצמו כיועץ הראשוני של ראש הממשלה.
"אנחנו זקוקים לעזרתך," אמציה חזון השיט את פניו על פני המדפים שהיו מלאים בגושים חלולים. "ודאי שמעת את החדשות."
"הן באמת נפלאות," קרא סהר בשעה שהכין תקרובת מכל הבא ליד.
"לא הייתי קורא לזה נפלאות," אמר אמציה בחומרה, נטל דובשנית שבייגלה היה דבוק אליה, נגס והעווה את פניו.
"אני חושב שהממצא האחרון מוכיח, ללא ספק, שיש חיים בחלל," אמר סהר, התיישב על הכורסה המרופטת והתכונן לנאום ארוך.
"על זה אתה מדבר?" גנח אמציה ובחן את פניו המחוטטות של סהר, שהקנו לו אמינות מקצועית. "מי מדבר על חיים בחלל? את מי זה מעניין בכלל? אני מדבר על מה שקורה פה. אני מדבר על אזרחים שנעלמו. תגיד לי, סהר," הוא הנמיך את קולו, "יצא לך לפגוש עב"ם?"
סהר נרתע מעט והתבונן בפניו של אמציה.
"למה כוונתך?"
"שמעת את השמועות בעניין העב"מים?" שאל אמציה.
"כן," אמר סהר והתכוון להוסיף משהו, אלא שמשהו בהבעת פניו של אמציה עצר בעדו.
"אז בתוקף מומחיותך, יש עב"מים או שמדובר רק בשמועות? קדימה, תענה, אין לי את כל היום."
סהר ניסה לחשוב במהירות. לפני שנתיים הוא ביקר בירח. זאת היתה התקופה המאושרת בחייו. האם צצה בפניו אפשרות לחזור לשם? רק אידיוט רציני יהרוס עכשיו במו ידיו הזדמנות כזאת.
"ממש לא שמועות," אמר בחומרה. "בפוג'ימה, למשל, בשנת 1964 התקבלו דיווחים על אזרחים שנחטפו. בטיסת חללית התגלו באזור הגז העוטף את האטמוספרה חתיכות לא מזוהות
ובהן…"
"בהן מה?" התיישב אמציה וגחן לעבר פניו של סהר.
"איברים של אנשים, אם אתה מבין למה אני מתכוון," לחש סהר.
השתררה שתיקה. כעבור רגע הבין סהר שהצליח: היועץ הראשוני של ראש הממשלה לחץ את ידו והודיע לו שתיקבע לו פגישה בקרוב. בקרוב מאוד.
פרק שני
חוזרים לידיד ותיק משכבר הימים, שאול קמפרי
שאול קמפרי פתח את ספר המתמטיקה שלו, אבל גילה שלפחות עשרים דקות ביזבז בבהייה בתרגילים. עשרים דקות ואף לא תרגיל אחד פתור, ובעוד כמה רגעים הוא צריך ללכת לבית הספר.
"נצא בעוד כמה דקות," קרא ששון אביו מהמטבח, שם היה עסוק בטיגון חביתות.
"כבר," אמר שאול והתבונן שוב בתרגילים.
שום דבר לא הצליח להחזיר אותו לחיי השגרה החס"מניקיים. אותם חיי שגרה שחי עד לפני כמה חודשים. אותם חיים שבהם ידע בדיוק מה יקרה בכל יום. (חוג שחמט, חוג מתמטיקה, חוג מדעים, חוג אלקטרוניקה, קריאה מרובה בספריו של נחמן מוכיח מנומסי, או בקיצור נמ"מ). אבל איך יצליח לחזור לחיים הללו לאחר שגילה את ארץ ערפילאה (ואף הספיק להציל אותה) ואת עובדת היותו בן לאם מכשפה? אפילו קריאה בלתי פוסקת בספרי נמ"מ וגבותיה המונפות של המחנכת שלו לא הצליחו להחזירו לתלם. בכל יום ויום הוא תהה מתי יוכל לחזור ולהיות שליט על ערפילאה לצד עננה.
היה קשה לחזור לחיים נטולי הקסם. אך בעיקר היה קשה לו ללכת ברחוב, לחלוף על פני העוברים והשבים ולדעת. לדעת שהם אינם מעלים על דעתם שייתכנו חיים אחרים, מלאים בקסמים ובכשפים.
שאול נזכר בשיחה האחרונה שלו עם אֶליחוֹרף. היא התקיימה יום לפני מותו של המלך האהוב ושבוע לאחר שעננה והוא הצליחו להציל את פַּכְפֶּכֶת. שאול סיים קורס מזורז לקסמים ובסופו נקרא אל אליחורף. "אתה צריך להיזהר, שאול," אמר המלך הקשיש. "לא להשתמש סתם בקסמים, ובעיקר לא ליד החס"מניקים."
"למה?" שאל שאול.
"בגלל אותו עיקרון שפועל גם באומנויות לחימה של החס"מניקים, למשל," ענה אליחורף.
"בקראטה?"
"טָראקֶה היה מכשף מצוין, אבל אם אתה אומר קראטה, שיהיה קראטה," חייך אליחורף והוסיף, "לא משתמשים בקסמים על חלשים וחסרי קסם, בדיוק כשם שלא משתמשים במיומנות הטר… קראטה."
שאול הינהן.
"ולא רק זה," אמר אליחורף, "יש בעיה נוספת. מאז ימי אַפִּידֵטֶס נשמר איזשהו איזון בין החס"מניקים לקוסמים. אם תתחיל לעשות עכשיו קסמים, כדור הארץ יתערער, וזה לא טוב. כוחות האופל רק מחכים שכדור הארץ יתערער כדי להתעורר ולהזיק לו."
יום לאחר מכן אליחורף מת.
ערפל הנביא הסתובב ליד הקבר. טיפות זיעה נצצו על מצחו, והוא לא הפסיק למלמל, "כפליים. ישלמו לנו כפל כפליים."
"אתה בא, שאולי?" אביו עמד בפתח החדר, ושאול התנער ממחשבותיו ונאלץ להזכיר לעצמו שכרגע הוא חי חיים חס"מניקיים.
"קדימה, שלא תאחר," אמר ששון לשאול ומילמל לעצמו, "זמנים טובים לששון ולשמחה. מי היה מאמין שאני אזכיר לו ללכת לבית הספר."
"אני בא," אמר שאול ובלא חשק הרים את ילקוטו.
הם ירדו לחניה ונכנסו למכונית חנפושה, שהיתה מבריקה ונוצצת כפי שלא היתה מעולם. "אני אומר לך שכל המסע הזה היה שווה רק כדי לראות את חנפושה במצב כזה. הם עשו עבודה רצינית, הקוסמים שלך, אה?" חייך ששון וטפח על כתפו של שאול.
שאול שתק והביט בנוף הבניינים שחלף על פניו. כשהגיעו לצומת הבא הבחינו בשוטר שכיוון את התנועה.
"יש חפץ חשוד, פנו שמאלה," הורה לששון.
"אוי," אמר ששון. "זה בדיוק הכיוון ההפוך. ויש לי ריאיון עוד מעט. צובע קרשים. את זה עוד לא עשיתי."
"אולי ארד כאן?" הציע שאול. "ברגל זה ייקח פחות זמן. תרשום לי פתק."
ששון נענה לו, ושאול שירך משם את רגליו, מהורהר. הוא חשב על הפעם האחרונה שפגש את עננה, לאחר ההלוויה. "אני רוצה להישאר פה, שנינו השליטים, זוכרת?"
"אני זוכרת," אמרה עננה, "אבל אליחורף אמר שגם לך יש תפקיד, ושאנחנו צריכים אותך בכדור הארץ. וחוץ מזה…" היא השתתקה באחת.
"וחוץ מזה מה?"
אבל עננה לא הוסיפה לדבר באותו הנושא.
שאול הוסיף ללכת, ורק כשנתקל בעמוד ונשא את מבטו, הבחין שסטה מהדרך המובילה לבית הספר. האוויר רטט, ופחד לא מוסבר התגנב ללבו. לא הרחק ממנו ניצב מבנה גדול ואפרורי, שגם בעיניים עצומות היה שאול מזהה. מולו, נפרד מעט משאר הבניינים הרגילים של רעננה, עמד בית היתומים אור ואהבה.
"אני מוכרח להתקרב רק כדי להעיף מבט," שיכנע שאול את עצמו. הוא ידע היטב שכל עוד לא נאמר לו במפורש, אסור לו להעמיד למבחן את כוחות הכישוף שלו. הוא ידע גם שעליו להגיע לבית הספר, כי מתישהו לגבות של המחנכת החדשה שלו לא יהיה לאן לטפס עוד, ואז הוא, שאול קמפרי, יסתבך עד מעל הראש. אבל בראשו הידהדה הבטחתו לחבריו השוהים במוסד האיום שישוב ויוציא אותם ממנו. הוא לא הצליח להתגבר על הדחף ללכת ולסקור את המבנה.
כשהגיע לדלת הכניסה, נעלמה הידית מעיניו.
שאול לא שיפשף את עיניו, כי חשב שאולי ברגע זה מתחוללת פאטה מורגנה של מכשפים (תופעה ידועה שבה אפשר לראות כשפים רק מתוך רצון). הוא הצמיד את אוזנו אל הדלת, אך לא שמע דבר.
"אולי הם עברו מפה," חשב. הצצה חטופה בשעונו גילתה לו שהוא מאחר לבית הספר בשעה לפחות. אם לא יזדרז, הוא ימצא את עצמו בצרות, דווקא בזמן שעליו להישאר רגוע ושקול. ובכל זאת, בשעה שמיהר ללכת משם, גמלה בלבו החלטה להגיע עוד באותו יום אל המוסד, כי למרות השלט הוא ידע שאור ואהבה לא נמצאים במקום בשפע.
