בית » ספרות » טעימות קריאה » מבוך ההשתקפויות – פרק ראשון לקריאה

מבוך ההשתקפויות – פרק ראשון לקריאה

מבוך ההשתקפויות - ספרי מדע בדיוני - הספרייה הפנטסטית

בואו לקרוא את הפרק הראשון של "מבוך ההשתקפויות", מאת סרגיי לוקיאננקו (משמר הלילה)

לאחר שזכה לתהילה בזכות סדרת "המשמרים" שלו, שהשתייכה לז'אנר הפנטזיה האורבנית, בספרו "מבוך ההשתקפויות" עובר הסופר הרוסי סרגיי לוקיאננקו לזירת המדע הבדיוני בסיפור רווי מתח, פעולה ומציאות מדומה שמסרבת להישאר מדומה.

 

תקציר העלילה (מגב הכריכה)

העולם צולל אל תוך מצולות המציאות הווירטואלית, עולם בעל אפשרויות בלתי מוגבלות, שבו אנשים עלולים לעיתים ללכת לאיבוד בלי לדעת כיצד לצוף בחזרה לעולם המציאות. בעולם הזה לאוניד הוא

דייבר, אחד ממעטים המסוגלים להתנתק באופן עצמאי מהרשת ולצוף בחזרה למציאות. כשמגייסים אותו לחלץ אדם הנקלע למצוקה במשחק וירטואלי, הוא בטוח שמדובר במשימה פשוטה, אך המשימה רק הולכת ומסתבכת, ונדמה כי המציאות הווירטואלית עצמה מתקוממת נגד החילוץ הזה.

קריאה נעימה!

00

אני משתוקק לעצום עיניים. זה טבעי. קלידוסקופ צבעוני, ניצוצות ומערבולת גיצי כוכבים — זה יפה, אבל אני יודע מה עומד מאחורי היופי הזה.
המצולות. מכנים אותן “דיפ״, אבל לדעתי מצולות מצלצל
נכון יותר. במקום תגית יפה, מתקבלת מילת אזהרה. “מצולות!״
המקום שכרישים ותמנונים חיים בו. מקום שהשקט שורר בו, ומרגישים איך המרחב האין-סופי לוחץ, לוחץ, לוחץ… מרחב שבעצם לא
קיים.
בסך הכול הן די בסדר, המצולות. בדרכן, כמובן. הן מקבלות כל אחד. אין צורך במאמצים רבים כדי לצלול פנימה. אבל כדי להגיע לקרקעית ולחזור — זה כבר סיפור אחר. ראשית צריך לזכור שבלעדינו המצולות הן שטח מת. צריך להאמין בהן אך גם לא להאמין. אחרת יום יבוא, ולא תוכל לחזור.

01

התנועות הראשונות הן הקשות ביותר. החדר אינו גדול ובמרכזו עומד שולחן. צרורות של כבלים נמתחים בין המחשב לאל-פסק שעומד בפינה, ואז ממשיכים אל השקע. כבל דק מתחבר לקו הטלפון. ליד הקיר, על שטיח מפואר, עומדת ספה, וליד הדלת הפתוחה המובילה למרפסת ניצב מקרר קטן. רק הדברים הנחוצים. בדקתי את תכולת המקרר לפני חמש דקות, ואין חשש שארעב ביממה הקרובה.
אני מסובב את הראש שמאלה וימינה, ולרגע הכול מחשיך בעיניי, אבל זו רק שנייה. לא נורא, קורה.
“הכול בסדר, לוֹֹניה?״
הרמקולים מכוונים על עוצמה מרבית ואני מעווה את פניי ועונה: “כן. להנמיך את הווליום״.
“ווליום להנמיך״, מסכימה וינדוס הום. “להנמיך, להנמיך…״
“מספיק, ויקה…״ אני עוצר אותה. זאת תוכנה טובה. צייתנית, נבונה וידידותית. היא גם קצת יהירה, כמו כל המוצרים של מייקרוסופט, אבל זה מה יש.
“בהצלחה״, אומרת התוכנה, “מתי תחזור?״
אני מביט במסך. בתוך הילת הניצוצות הכתומים נחים פניה של אישה. פנים צעירות, חינניות, אבל בסך הכול לא משהו מיוחד. עייפתי מיופי.
“לא יודע״.
“הייתי רוצה לקבל עשר דקות של אבחון עצמי״.
“בסדר. אבל לא יותר מזה. בעוד עשר דקות אני אצטרך את כל המשאבים״.
הפנים על המסך מתקמטות והתוכנה מבודדת את מילות המפתח.
״רק עשר דקות״, התוכנה אומרת בצייתנות. “אבל אני שוב מסיבה את תשומת הלב שלך לכך שרמת המשימות המוצבות לא עומדת תמיד בהתאם לזיכרון הפנימי שלי. מומלץ לבצע הרחבה של…״
״שתקי״. אני נעמד. ‘שתקי׳ היא פקודה מוחלטת שלא מאפשרת לתוכנה להתווכח. צעד ימינה, צעד שמאלה … חה חה. לא, זה לא ניסיון בריחה, יותר כמו מאסר מרצון. אני ניגש למקרר, פותח את הדלת, מוציא פחית ספרייט ופותח אותה. המשקה מקרר את הגרון. זה כבר כמעט הפך לטקס — הומצולות תמיד מייבשות את הגרון. אני יוצא אל המרפסת עם הפחית בידי. בחוץ יש ערב קיץ חמים.
בדיפטאון כמעט תמיד ערב. הרחובות מוארים בפרסומות והמכוניות האצות נוהמות בשקט. האנשים מתקדמים ומתקדמים בזרם תמידי. 25 מיליון תושבים קבועים — המגלופוליס הגדול בעולם. ממרומי הקומה ה-11 לא ניתן להבחין בין הפרצופים. אני מסיים לשתות את הספרייט, זורק את הפחית למטה וחוזר לחדר.
״לא מוסרי…״ ממלמל המחשב. אני לא מגיב על כך ופונה למסדרון הכניסה לבית, נועל נעליים ופותח את הדלת. חדר המדרגות ריק ומואר. בורק מניקיון. בעודי מטפל במנעול, חרק קטנטן מנסה להתעופף פנימה מבעד לדלת הפתוחה מעט. אז הלאמרים שוב משתעשעים להם. אני עוקב במבט אירוני אחרי החרק העקשן. זרם אוויר קבוע נושב מתוך הדירה ומעיף אותו בחזרה החוצה. לבסוף נסגרת הדלת והחרק מתנגש בה בכוחותיו האחרונים. הבזק קצר והחרק נופל על הרצפה.
״להגיש תלונה לבעל הבית?״ שואלת וינדוס הום. עכשיו קולה בוקע מתוך סיכות כסופות על דש החולצה שלי.
“תגישי״, אני מאשר. אני כל הזמן שוכח להסביר לתוכנה שבעל הבית הוא אני עצמי ואנוכי.
המעלית ממתינה לי בקומה שלי. לרוב אני יורד במדרגות ובדרך מציץ בדירות האחרות. הרי זה לא שמישהו גר שם… אבל עכשיו אני ממהר. המעלית יורדת במהירות. אני פוסע על המדרכה ומביט לאחור, אולי אגלה את חובב החרקים? אבל אין אף אדם חשוד, כולם ממהרים לדרכם. סביר להניח שהחרק הופץ באופן נרחב ופשוט התעופף אליי. מדבירים אותם ברחובות, רודפים אחריהם בדירות, אבל החרקים לא נכחדים לעולם.
גם אני השתעשעתי פעם בשטויות מהסוג הזה. רק לעיתים רחוקות מאוד הצליחו החרקים להשיג מידע מעניין.
״לוניה, חברת ‘פוליאנה׳ קיבלה תלונה משוכר מספר אחת״.
״התעלמי״, סיננתי ועקבתי במבטי אחר גבר שהלך על המדרכה. זה היה בהחלט מחזה! בן כלאיים של ארנולד שוורצנגר בצעירותו וקלינט איסטווד בזקנתו. מצחיק ביותר. הגבר שם לב למבטי הלועג והחיש את צעדיו.
אני מרים את ידי ובן רגע נעצרת לימוזינה צהובה על יד המדרכה.
״לוניה, התלונה שלך נגד חברת ‘פוליאנה׳ זכתה להתעלמות!״
״בסדר, לא נורא״.
זה יכול להימשך ככה לנצח, אבל כרגע אין לי זמן למשחקים… אני נכנס לרכב. הנהג, בחור חייכני בעל תסרוקת מוקפדת ולבוש בחולצה מעומלנת, מסתובב אליי. אני מעדיף נהגי מוניות כשהם כאלה, מאומנים וממעטים בדיבור.
״חברת ‘דיפ הסעות׳ שמחה לארח אותך!״
הוא לא נוקב בשם שלי — התוכנה עצרה את המונית באופן אנונימי.
״כיצד תבחר לשלם את החשבון?״
״ככה״. אני עונה ומוציא את האקדח מהכיס. אני נותן לבחור מכה חזקה ברקה. הוא מנסה להגן על עצמו, אך לא מספיק. אני מביט בפניו החיוורות, מטלטל אותו בצווארונו ומצווה: ״רובע ‘אַל-כָּבַּאר׳״.
״הכתובת הזו לא קיימת״, אומר הנהג. הוא הלום וכנוע.
״אל-כבאר. שמונה-שבע-שבע-שלוש-שמונה. קוד פשוט מאוד נותן גישה לרשימת הכתובות של ‘דיפ הסעות׳. יכולתי לא להכות את הנהג, אלא שאז הייתי נאלץ להשאיר את פרטי הנסיעה ברשומות החברה.
״ההזמנה נקלטה״, מחייך הנהג. הוא חזר להיות עליז ומועיל. המכונית מתחילה לנסוע. אני מביט מהחלון ורואה את האורות המרצדים בשכונות המגורים הגדושות עד להתפקע בגורדי שחקים המלאים באספסוף של דיפטאון. וכמובן את משרדי העסקים הענקיים והמפוארים. הנה הבניינים הארוכים והאפורים של חברת IBM, הארמונות המפוארים של MICROSOFT, המגדלים האווריריים של GOOGLE והמשרדים הצנועים יותר של חברות מובילות נוספות בתחום המחשבים.
מובן שיש גם הרבה מאוד משרדים של חברות שמוכרות רהיטים, מזון, נדל״ן, משרדי תיירות, חברות תחבורה, מרפאות… כל חברה שיש לה כושר הישרדות מינימלי שואפת להקים נציגות משלה בדיפטאון.
‘דיפ הסעות׳ משגשגת בדיוק על הקרקע הפורייה הזו. טיול ברגל ברחבי העיר הוא חוויה ארוכה מדי. אנחנו דוהרים בכביש המהיר, מאטים בצמתים, נכנסים למנהרות וחוצים מחלפים. אני מחכה. יכולתי להורות לנהג לנסוע בדרך הקצרה ביותר, אבל זה היה מאלץ אותו ליצור קשר עם המרכזייה ואני הייתי מותיר עקבות…
העיר מסתיימת פתאום — כאילו סכין עצומת ממדים חותכת את חומת הארמונות ואת גורדי השחקים. כביש מעגלי, ומייד אחריו יער. יער עבות, עתיק יומין, המרחיק מההמולה את מי שאינו מעוניין בפרסום.
״תעצור״, אני אומר כשאנחנו חולפים על פני סבך עצי מנגו טרופיים ועל פני יער רוסי רגיל לגמרי.
״ליד השביל הבא״.
״עוד לא הגענו לאל-כבאר, זה עוד רחוק״, אומר הנהג.
״עצור״.
המכונית נעצרת. אני פותח את הדלת ונסוג צעד אחד מהלימוזינה. הנהג ממתין בצייתנות וגם אני ממתין — להפוגה בתנועה על הכביש. אין לנו צורך בעדים. כשסוף כל סוף מתרוקן הכביש אני מכוון לעבר המכונית ויורה. האקדח משמיע נקישה שקטה. הרתע חלש, אך המכונית ניצתת בבת אחת. הנהג יושב ומביט קדימה. חולפות כמה שניות ובחברת ‘דיפ הסעות׳ יש נהג אחד פחות.
נהדר, זה ייראה כמו תעלול של כנופיה שיכורה. אני פונה אל היער.
״לא מוסרי…״ ממלמלת וינדוס הום דרך הסיכות.
״סיימת עם האופטימיזציות?״
״כן״.
״בסדר, עכשיו אני זקוק לעזרה. חפשי את הסליק בעל הקוד ‘איוון׳״.
״העץ המאיר״, מיידעת אותי התוכנה.
אני מביט סביבי. הנה הוא, עץ אלון עצום ממדים. העץ מרצד בצבע כחול מכושף, עבורי בלבד. אני מתקרב, מכניס את ידי אל תוך גזע העץ ושולף משם חבילה גדולה וכבדה. אני לובש חולצת פשתן לבנה ומכנסיים ומהדק אותם בחגורה מקושטת. לאלה מצטרפת חרב קצרה בנדן ועוד כמה חפצים קטנים בכיס. לפני כמה ימים יצרתי את הסליק באופן בלתי חוקי, באמצעות אחד ממחשבי הנהלת הרכבת במחוז קווקז. המתכנתים שלהם לא חזקים במיוחד ויעבור זמן רב עד שהם ישימו לב לפריצה הקטנה הזו.
״איפה פלג הנחל?״ אני שואל.
״מצד ימין״.
אני רוכן מעל המים הזורמים ומביט בהשתקפות שלי. אחר כך אני מכה בה בכף ידי כמה פעמים ומתחיל לעבור עם האצבע ולמחוק את הדמות שלי. מתוך המראה הרוטטת מתחילה להופיע במקומי דמות גבוהה ואיתנה בעלת שיער בלונדיני. הפנים ידידותיות ותמימות להחריד.
אני אומר תודה לתוכנה ואז מתיישר. אני עומד ומתפעל ממראה היער. לעזאזל, עבר זמן רב כל-כך מאז יצאתי מגבולות צחנת העיר.
״הלא לי מחכה אתה, איש צעיר?״ קול שואל מאחוריי. אני מסתובב ומבין סבך השיחים יוצא זאב ענק בגובה חזי.
״אולי לך״, אני עונה וסוקר את הזאב בהתפעלות. לכל השדים והרוחות הוא פשוט מרשים! הוא באמת אפור, ולא סתם אפור, אלא הגוון האפור המיוחד שנוצר מתערובת של שערות שחורות וכסופות. במקומות מסוימים הפרווה הייתה מלאת קשרים ואל כפתו הימנית נדבק דרדר.
״אולי לאכול אותך כדאי, איש צעיר?״ שואל הזאב בחיוך חושף שיניים. הניבים שלו צהובים, כשל אדם מעשן ואחד מהם שבור עד השורש. חתיכת זאב בוגר ומנוסה.
״למה תתפאר בלי סיבה? האם תרצה לטעום חרב אביר בקיבה?״ אלתרתי ״במקום לברבר הצע את שירותיך!״ הזאב מחייך ומתיישב.
״ואיך ישלם האביר בטובו?״
״ב-3,000 ירוקים״, אני מבשר לו. הזאב מהנהן בקורת רוח ומשפשף את פרצופו בעזרת הכפה. הוא שואל: ״אל-כבאר?״
״בינגו״.
״המשימה?״
״גניבה״.
״מי המזמין?״
אני מושך בכתפיי. התשובה רטורית בדיוק כמו השאלה. המזמינים לא אוהבים להזדהות.
״טוב ננסה״, מחליט הזאב. ״אתה מוכן?״
״לחלוטין״.
״שב״.
״אני מטפס על גבו של הזאב והוא מתחיל לרוץ דרך היער בדהרה קלה. אני מתחמק אינסטינקטיבית מענפים והזאב מצחקק בשקט. טוב, שייהנה לו.
בתוך כמה דקות אנחנו יוצאים בדהרה מהיער. כעת משתרע תחת רגלינו חול צהוב. חם, חם כל-כך. משבי האוויר מכריחים אותי לצמצם את עיניי. לפניי תהום ברוחב של 100 מטרים לפחות, ואחריה עיר מזרחית. מסגדים, כיפות בניינים, כולם בגווני כתום-צהוב-ירוק. די יפה, למען האמת. במרחק לא רב, מעל התהום, תלוי, הממ, נקרא לזה גשר. חוט דק כמיתר, שקצהו האחד על החומה המקיפה את העיר, ואת הקצה השני מחזיק בידו פסל אבן מכוער בגובה עשרה מטרים. הפרצוף של הפסל פשוט דוחה.
״זאת הולכת להיות חתיכת עבודה״, מציין הזאב. ״אתה בטוח ששילמו לך מספיק עבורה, הנסיך איוון?״
״אלוהים יודע…״ אני אומר לו וסוקר את הפסל. ״בעניין הגשר הזהירו אותי…״
״מה גונבים בכלל?״
״תפוחים בשלים״.
“אם כך, זאת הסיבה למסיבת התחפושות …״ הזאב שוב מצחקק. “ומה יש בתוך התפוחים?״
“לא יודע״. אני קופץ מגבו של הזאב, ונעמד כשידי על פרוותו. “תקשיב, אני כבר חוזר, רק הולך לשתות רגע לימונדה…״
“לך על זה״, אומר הזאב ומביט סביב.
אני עוצם את עיניי.
מצולות-מצולות אני לא שלכן… שחררו אותי מצולות…
נרתעתי. קמתי, וראיתי מול עיניי את המסכים הקטנים ועליהם המדבר, התהום, הפסל והעיר הנגלית באופק. הכול צויר ממש לא רע. לאל-כבאר יש מעצבים טובים.
הקסדה הווירטואלית כבדה. זה הדגם המתוחכם ביותר שיצא לשוק מבית חברת סוני. הדגם מצויד במסכי צבע מצוינים, רמקולים מעולים, מיקרופון מובנה ומאוורר הנושב על הפנים בדיוק בטמפרטורה הנכונה. כרגע זה שרב מדברי… הורדתי את הקסדה והנחתי אותה על השולחן על יד מקלדת המחשב.
על המסך הופיעו פנים נשיות מוכרות ומהרמקולים בקע קול: ״לוניה, אתה קוטע את הצלילה?״
״לא, חכי״.
בעולם האמיתי החדר שלי נראה בדיוק כמו החדר הווירטואלי. פרט לכך שמעבר לחלון לא נשקף הערב הקיצי של דיפטאון, אלא הסתיו הגשום של סנקט פטרבורג. גשם קל מטפטף ורכב מצפצף במרחק. פתחתי את המקרר והוצאתי פחית ספרייט. עכשיו נשתה באמת… לא התאפקתי והצצתי מהמרפסת למטה. הפחית הריקה שזרקתי למטה בעולם הווירטואלי כמובן לא הייתה שם. אין מה לעשות, חוץ מאשר להיפטר מההבדל.
השיער שלי היה ספוג זיעה ולכן ניגבתי אותו בחולצה שהייתה זרוקה על הכיסא. התיישבתי ליד המחשב ובדקתי את הכבל המחבר בין החליפה הווירטואלית ללוח הדיפ של המחשב. החליפה פעלה והאטה במקצת את צעדיי, כאילו אני צועד על חול. רגל שמאל נגררה קצת יותר חזק — שוב כשל של המערכת. לא נורא, אחר כך נכייל אותה.
חבישת הקסדה שוות ערך לדחיפת הראש לתוך תנור. הממזרים של אל-כבאר סידרו את תנאי הסביבה הכי לא נוחים שיכלו לחשוב עליהם…
אני שוב מביט בעולם הווירטואלי, אבל כרגע הוא עדיין לא מציאותי, כמו סרט מצויר באיכות נמוכה. התמונה מגורענת, יפה אך מצוירת ביד גסה. יותר מזה המחשב לא יכול לעשות. וגם אין צורך, מהן הומצולות ללא האדם?
מצמצתי, הרפיתי את השרירים וניסיתי להיכנס לעולם הווירטואלי באופן עצמאי. כמובן הניסיון לא מצליח. אני לא במדבר, אלא בבית יושב מול המקלדת… אין ברירה אלא להושיט את היד ולהקליד את הפקודה.
deep
ועכשיו ״הכנס״.
מעל המדבר מבזיקה קשת הצבעים של תוכנת הדיפ. רגע אחד אני עדיין רואה את המסכים הקטנים ואת הריפוד הרך של הקסדה, וברגע הבא התודעה שלי מתחילה לאבד מיקוד. המוח מנסה להתנגד, אבל אין לו שום סיכוי… תוכנת הדיפ עובדת על כולם.
אלא שלפעמים אפשר למצוא אנשים שלא מאבדים לחלוטין את הקשר לעולם האמיתי. אחד מכל 300,000 איש בערך מסוגל לצאת באופן עצמאי מהומצולות. הם נקראים דייברים.
אני אחד מהם.
הזאב מחייך אליי חיוך ציני.
״הרטבת את גרונך, אביר?״
״כן״.
אני בוחן את עצמי — האם הכול כשורה? הגוף שלי בעולם הווירטואלי הוא ציור לא מתוחכם מדי והמחשב משדר אותו לנקודה כלשהי בדיפטאון וסביבתה. אך החרב התלויה מהחגורה והחפצים שבתיק, לעומת זאת, הם לא סתם ציורים. אלא תגיות, קטעי הפעלה של תוכנות שעומדות להיות הכרחיות.
״התוכנית היא כזאת״, אני מחליט, ״אני חוצה את הגשר לבד. אחר כך אני מוציא את השלל ואז אנחנו עפים מפה״.
״החלטה שלך״, מסכים הזאב.
אני פוסע על החול. הרוח החמה לא מוותרת ונדמה שגרגירי החול מעקצצים בעיניים. הקסדה לא אחראית לתחושה הזו. המוח שלי הוא שיוצר את התחושות שמדבר אמיתי אמור לעורר.
הפסל נראה עכשיו קרוב ואמיתי יותר. הראש שלו מקורנן והפה פעור ומלא שיניים. כפותיו מתפקעות משרירי אבן. זה כנראה שד עִפרית. אני די חלש במיתולוגיה הערבית. ידו השמאלית סגורה בחוזקה סביב חוט דק.
גשר העשוי משערת סוס.
אני מתחיל לטפס במעלה רגלו של המפלץ. הגוף שלי בדירה הריקה בוודאי נראה עכשיו מגוחך לגמרי, מתעוות ומתמתח… לא לאבד את הריכוז…
המטר האחרון הוא הקשה ביותר. אני נשען על ברך האבן הדוקרנית ומנסה להיאחז בכף היד. אני לא מצליח. חייבת להיות איזו דרך אחרת שבה משתמשים התושבים החוקיים של אל-כבאר…
אני, לעומת זאת, נאלץ לטפס על פין הגרניט של המפלץ. אני שומע איך הזאב מצחקק. ברור, מהצד שלו זה נראה ממש מצחיק…
סוף כל סוף אני מגיע לכף היד. אני בודק את החוט בעזרת הרגל. הוא מתנדנד קצת, כמו מיתר. הרחק הרחק למטה נראים סלעים ונהר תכלכל המתפתל כמו נחש.
״קדימה, שנס מותניים, גיבור!״ צועק הזאב.
אנשים פשוטים בעולם הווירטואלי לא יכולים לעבור את הגשר הזה. משהו פה לא כשורה…
כף היד שאני עומד עליה מתחילה לרעוד פתאום ולהתהדק. גשר החוט רועד וכמעט נקרע. מעליי נתלה פרצופו חושף השיניים של המפלץ שקם לתחייה.
״מי אתה?״ הוא נוהם חזק כל-כך שהאוזניים מתפוקקות. ועוד נוהם ברוסית!
״אורח!״ אני צועק ומנסה לשחרר את רגליי מלפיתת אצבעות הגרניט.
המפלץ צוחק: ״אורח לא מגיע עם דברים אסורים!״
האצבע המורה של יד ימין נשלחת לכיווני כאילו הוא מתכוון למחוץ אותי. עיניי נעצמות בחוזקה כאילו מעצמן. אבל המפלץ רק דוחף קלות את החרב שלי באצבעו.
כן, זו לא תוכנת נהג פשוטה וחסרת הגנה של ‘דיפ הסעות׳. זאת מערכת אבטחה נהדרת בעלת בינה מדומה מתקדמת פי כמה וכמה מזה של וינדוס הום. איך הוא גילה את שפת האם שלי?
“אורח לא מתייצב ללא הזמנה!״
“הזמינו אותי!״
“מי?״
אין ברירה אלא ללכת על כל הקופה.
“אין לך סמכות לשמוע את שמו!״
“יש לי סמכות לעשות כל דבר שהוא״, מודיע לי המפלץ.
והאצבעות שלו מתהדקות סביבי.
עכשיו הייתה אמורה להתבצע יציאה לעולם האמיתי כתוצאה מהפעולה הקטלנית. אחרת המוח עלול לדמיין שהוא נכנס למצב של הלם שנגרם מכאבי התופת, על כל המשתמע מכך.
רק מישהו בעל נטיות אובדניות ינתק את מתג הביטחון של תוכנת הדיפ.
או דייבר.
הגוף המרוטש שלי זרוק על כף ידו של המפלץ. הגולגולת פחוסה, עין אחת מביטה בשמיים החמים והמאובקים והשנייה בציפורן העשויה מאבן. העִפרית צוחק ארוכות בסיפוק ואז צועק: ״ואתה, שהגעת לכאן בדמות זאב, זכור את גורלו!״
ובכן, ככה הוא זיהה את השפה… הוא האזין לשיחה שלנו.
אבל כל התחכום שלו לא הספיק לו כדי לקלוט עם מי יש לו עסק…
המפלץ שוב הופך לאבן. אני מחכה עוד שנייה ואז נעמד. הגוף מחבר את עצמו לאט ליחידה אחת. כל משתמש רגיל בטכנולוגיית הדיפ היה מתעורר עכשיו בעולם האמיתי מול המחשבים המייבבים בתוכחה.
האם תוכנת האבטחה של אל-כבאר מביאה בחשבון את קיומם של הדייברים?
המפלץ חסר תנועה. אני מת, מת מזמן… אני מניח את רגלי בזהירות על גשר השערה…
״מי אתה?״
חזרנו לנקודת ההתחלה… נראה שהוא מגיב ספציפית כשנוגעים בגשר.
זה לא עוזר כלל.
״זה שלא בשליטתך״, אני עונה.
״אז בשליטתו של מי אתה?״
הנה משהו חדש.
״של אללה״, אני זורק ניחוש.
הפעם המפלץ מוחץ אותי בידו החופשית, ואני נוזל חלקית מקצה היד. בנימה מטיפת מוסר הוא אומר: ״אתה לא ראוי להזכיר את שמו של האדיר, גנב״.
הזאב מתגלגל מצחוק על החול. אני רואה אותו בעין האחת שנותרה שלמה.
נראה שההומור של התוכנה הוא יותר אמריקני מאשר ערבי. אני שוכב ומהרהר. אחר כך אני נעמד שוב. המפלץ עדיין חסר תנועה.
״ויקה, יש מעקף?״ אני שואל.
״זה הערוץ החיצוני היחיד״, מודיע לי מייד המחשב שלי. הקול מתמוסס וחסר הטעמות… אני כנראה באמת צריך לרכוש עוד זיכרון… ״כל שאר הקווים של אל-כבאר נפתחים רק על-ידי פקודה מבפנים״.
״פתרון בכוח גס?״ אני נוגע בידית החרב. תוכנת הווירוס המקומית היא קטנטנה כל-כך שאפילו אין צורך לבצע הורדה שלה מהבית. רק לשלוף את החרב, להכות — ו…
״הערוץ ייהרס״.
כן, כמובן. לא בכדי המפלץ מחזיק את הגשר בידו. אם הורסים את תוכנת האבטחה, השערה מעל התהום תיקרע.
״בן-זונה״.
״לא הבנתי״.
״שתקי…״
אני בוחן את המפלץ. עפעפי האבן עצומים עד מחציתם ונטיף רוק נתלה מהלוע. זו רק המעטפת החיצונית, התפאורה עבור וירטואלאים בעלי לב חלש, לא יותר מתוכנת שמירה פשוטה בשער הכניסה. במקום כלשהו במעמקי ה׳שערה׳ עובר ערוץ התקשורת לרובע אל-כבאר. דרכו אצים האותות הפוקדים לאפשר מעבר או להשמיד אורח לא רצוי…
״היי, הנסיך איוון, אני ממהר!״ צועק הזאב.
כן, צריך לפעול. עד כה התוכנה העיפה אותי באופן עצמאי, אבל בפעם הבאה ייתכן מאוד שהמתכנתים האמיתיים של אל-כבאר יצטרפו למערכה, גם הווירטואלאים שבהם וגם השמרנים.
“תנפישי את הצל״. אני פוקד.
הצללית הכהה על כף היד מתחילה לנוע, לקבל נפח, להתיישר ולהתמלא בצבעים. אני מעווה את פרצופי לכפיל שלי והוא מעווה את פניו בחזרה.
“תוליכי את הצל״, אני מצווה, “חפשי את הסיסמה״.
יש הפסקה של שנייה בזמן שהמחשב מסובב את הדיסקים ומעתיק לזיכרון של ה״צל״ את כל המידע הידוע על אל-כבאר. לאחר מכן הכפיל צועד צעד על הגשר. מובן שאין זה פתרון, אבל ארוויח קצת זמן.
“מי אתה?״ צורח המפלץ ותופס את הצל. אני מתחמק בקושי מאצבעותיו הנעות לכיווני, זוחל על פני האגרוף הסגור בחוזקה וקופץ אל החוט…
“ומי אתה?״ אני שומע מאחוריי. הנפה של ידו הימנית זורקת אותי אל רגלי המפלץ. אני נשבר לרסיסים. שוכב לי פרקדן ומביט בכפיל המפרפר שלי בידו של המפלץ.
כן, עשיתי עבודה ממש נהדרת… והעיקר איכותית…
״מי אתה?״ דורש המפלץ לדעת שוב.
״מי שאינו תחת שליטתך״, הכפיל ממשיך להסיח את דעתו של השומר.
״אם כך, תחת שליטתו של מי אתה?״
״של עצמי״.
מעניין כמה מיתות נוספות שמורות לגנבים בארסנל של המפלץ? יש לו שיניים אימתניות, קרניים… נו, וגם הפין שלו אימתני לא פחות…
״אם כך, לשם מה הגעת הנה?״
״למצוא את השליטה על עצמי״.
״עבור אם כן, ומצא אותה״.
היד נפתחת והמפלץ מתאבן. אני שוכב וגומע אוויר. בקצה היד עומד הכפיל ללא ניע.
״ויקה, מניין נלקחו התשובות של הצל?״
״מהקובץ הפתוח של אל-כבאר ‘ההליך להגשה וירטואלית של מועמדות לעבודה׳״.
הזאב מתקרב אליי ולוחש: ״מה קרה?״
אני מסביר לו.
״הנסיך איוון, אתה בטוח שאתה לא, במקרה, איוון האוויל ?״ שואל הזאב.
אין לי תירוצים. הייתי כמובן צריך ללמוד את כל הקבצים ולא רק את המידע הגנוב על המרחב הפנימי של הרובע הווירטואלי.
״ויקה, מיזוג״, אני פוקד.
אני כמו נשאב אל תוך הצל. עכשיו זה הגוף העיקרי, הגוף המאושר לעבור על הגשר.
בעצם, זה ניצחון חלקי. השומר דיווח שיש מבקר המנסה לעבור את הגשר. כלומר מישהו יגיע לפגוש אותי. כל יחיד המנסה להילחם בהמון של אנשים, נידון לכישלון. זה נכון בכל מרחב, אפילו בווירטואלי.
ובכן, אין מה לעשות. הגיע הזמן לחצות את גשר השערה. לאמיתו של דבר, הפעולה היא כמעט בלתי אפשרית, גם עבור אקרובט מקצועי. גשר החוט, כשמו כן הוא — חוט מעל תהום. מגדלי אל-כבאר באופק נראים מפתים ובלתי מושגים.
מצולות, מצולות, אני לא שלכן…
עצמתי ופקחתי את עיניי. לפניי הופיעה תמונה. תהום, מעליה חוט ובניין באופק. זה אפילו מצחיק קצת… אני מסתכל למטה תחת רגליי ומתחיל להעביר אותן זו אחר זו על החוט.
פשוט תמונה. כאן אין כוח משיכה, ולגוף המצויר אין מרכז כובד. צריך רק לדרוך על המיתר והכול יהיה בסדר… מתברר, באופן משעשע, שתחתית התהום מצוירת כמעט ללא פרטים… אם כך, כנראה הנהר השוצף הוא פרי דמיוני… מישהו אחר היה יכול לראות למטה צמרות עצים או לבה מבעבעת…
עכשיו כשהתת-מודע שלי לא משתתף במשחק, אני עובר את המרחק במהירות. כעבור חצי דקה אני כבר בצידו האחר של הגשר.
החוט נמשך אל שיני חומת המבצר. על שיני החומה הרחבות כבר עומדות שתי דמויות. ממתינות לי, ללא ספק. מישהו צייר אותם לא רע בכלל — בריונים עבי כרס חגורי חרב, האחד חובש טורבן והשני קירח. אני דורך על אבני החומה ולוחש: ״ויקה, תפעילי את הדיפ…״
גיצים לוהבים מופיעים מול עיניי. כן, היום אני בהחלט מנצל לרעה את החיבור והניתוק של התת-מודע. הרווחתי ביושר את כאב הראש, את דפיקות הלב ואת החולשה שיגיעו מחר. לא נורא, קודם צריך לשרוד עד מחר…
והנה קבלת הפנים שלי שקיבלה כעת חזות אנושית.
״חצית מהר, אורח״, אומר הקירח. הבעת פניו ידידותית, כשל שומר ערבי חביב מגרסת הילדים של ״סינבאד המלח״. גם השני נראה כקריקטורה של דמות ערבית, אך מרושעת בהרבה; עיניו נוצצות וידו אינה עוזבת את ניצב חרבו. רק זה חסר לי עכשיו, וירוס-לוחם על המחשב שלי…
״אחרים חוצים לאט יותר?״ אני שואל.
״איש עוד לא צלח את חציית הגשר״. מודיע לי באדיבות השומר הקירח. ״שמירת שיווי משקל על גשר העשוי משערת סוס היא למעלה מיכולתו של אדם״.
״אם כך, גן העדן עומד ריק״, אני נאנח. נראה כאילו אני כבר לא מנהל את הנסיבות, אלא הן מנהלות אותי. אני לא אוהב את התפנית הזאת.
״אבל בגיהינום יהיה מספיק מקום לכולם״.
הבטחה טובה.
״בוא נלך״.
טוב, נציית לפקודות, נהיה ממושמעים ומנומסים. ברומא התנהג כרומאי…
גרם מדרגות רחב ותלול מוביל אל תחתית החומה. אנחנו מתחילים לרדת. השומר הידידותי מלפנים, והמרושע מתנשף מאחור. אני מתעלם ממנו בנחישות ומביט רק בקרחתו של הידידותי. במרכז הקודקוד שלו צומחת שומה גדולה. מעניין אם היא באמת מצוירת או שהתת-מודע שלי משתעשע באירוניה? אבל יהיה טיפשי מצידי לצאת מהומצולות רק כדי לבדוק שטות כזאת.
רובע אל-כבאר לא גדול. בעולם הווירטואלי הוא לא מתפרש על פני יותר מקילומטר מרובע. בעצם, זה לא אומר כלום. חברות מסוימות, מייקרוסופט למשל, מספקות לעובדים ארמונות שלמים כמקום עבודה. זול ואפקטיבי. חברות אחרות מסתפקות בחדרים קטנטנים כל-כך שאתה תוהה לעצמך לשם מה הם בכלל צריכים מציאות וירטואלית?
נראה שאל-כבאר היא בהחלט אחת מאותן החברות. אני מציץ מבעד לאחד החלונות של בניין אבן נמוך קומה שעל ידו אנחנו עוברים.
ציוד… לא מוכר מספיק כדי שיהיה אפשר לזהות אותו. כמה אנשים יושבים ליד שולחנות. אחד מהם מחזיק בידו מבחנה. ניסויים כימיים בעולם הווירטואלי זה משהו חדש… זה משתלם רק אם עובדים עם חומרים רעילים מאוד, או עם תרביות חיידקים. תייקתי לעצמי את המידע הזה.
״לאן אתם מובילים אותי?״ אני מתעניין אצל השומר. הקרחת לא מסתובב אבל עונה: ״למנכ״ל התאגיד״.
הוא לא מציין את השם, אך גם ככה נאמר די והותר. אל-כבאר הוא תאגיד בין-לאומי המתמחה בייצור תרופות, טכנולוגיות תקשורת ונדמה לי שגם בהפקת נפט. למרות התפאורה הערבית למראה, התאגיד מנוהל משווייץ. המנכ״ל שלו הוא פרידריך אוּרמן והוא אישיות חשובה מכדי לשוחח עם כל עובר אורח.
מצפה לנו מפגש מלבב.
אנחנו עוצרים ליד סככת ישיבה קטנה העשויה מעץ ושזורה בגפנים. אני מקבל דחיפה מאחור ונכנס. השומרים לא עוברים את סף הדלת.
מבפנים, המבנה גדול הרבה יותר מאשר מבחוץ. במרכז המתחם הענק יש בריכה ובה שוחים לאיטם דגים מבריקים וישנוניים. לידה ניצבים שולחן קטן ושתי כורסאות. יש פרחים רבים כל-כך, שאני אפילו מתחיל לחוש בריח.
ואין איש.
טוב, אם כך נחכה. אני מתיישב בכורסה.
עיניי מתחילות להתערפל במקצת. יכולתי לצפות לכך. ברגעים אלה ממש הם מגששים אחר ערוץ התקשורת שלי ומנסים לברר מניין באתי, מהו נפח המידע שאני יכול לקבל ולהעביר בשנייה ואילו תוכנות נמצאות עליי.
קדימה חבר׳ה, תזיעו על זה קצת. האות עובר דרך שישה נתבים המושכרים באופן חד-פעמי, וכולם די חסינים בפני פריצה. ולבסוף נמצא באוסטריה השער האינטרנטי השכור שדרכו נכנסתי לעולם הווירטואלי.
העקבות יישארו, אבל לא יובילו לשום מקום.
מובן שאפשר לנתק את החיבור ו״לזרוק״ אותי מהרובע. אבל מה זה ייתן להם? כל חפצי התוכנה הקטנים שנמצאים עליי יופעלו מייד ודבר כמעט לא יישאר בידם. ואין לי ספק שאני עצמי, מעניין אותם מאוד.
״הנתב הראשון אותר״, מודיעה לי וינדוס הום.
זה היה מהיר. אני מנענע בראשי, ובאותו הרגע הכורסה שלידי כבר אינה ריקה.
מר פרידריך אורמן מתייחס בביטול לסגנון הערבי. הוא לבוש במכנסיים קצרים ובחולצה ססגונית. הוא מבוגר, צנום ורציני.
״שלום… דייבר״, הוא אומר. ברוסית. הקול נשמע לא טבעי, ומשמעות הדבר שהוא מושמע דרך תוכנת תרגום. ובכן, הנה הסיבה ליחס המיוחד שקיבלתי.
״אני חושש שיש בידך טעות, אדוני המנהל״.
״כשיצרנו את הגשר לפני חצי שנה, זה היה למטרה אחת בלבד, אדוני הדייבר. לאתר אותך. אדם השקוע במציאות הווירטואלית לא היה מצליח לעבור אותו״. אורמן מחייך חיוך מאופק. ״זו הפעם הראשונה שאני פוגש דייבר אמיתי״.
אחד אפס… ולא לטובתי.
״וזו הפעם הראשונה שאני פוגש מולטי-מיליונר אמיתי. אתה רואה, הפגישה שלנו כבר מניבה פירות ראשונים״.
וינדוס הום לוחשת: ״הנתב השני אותר״.
אורמן מקמט את מצחו — נראה שגם לו מודיעים משהו. לאחר מכן הוא מתעניין: ״סלח לי, דרך כמה מחשבים עברת בדרכך לכאן?״
״לצערי, אני לא זוכר״.
אורמן מושך בכתפיו.
״כיצד עליי לקרוא לך?״
״הנסיך איוון״.
הפסקה של שנייה ואז מופיע חיוך. הסבירו לו.
״אה, גיבור אגדות רוסי! ואתה בעצמך — רוסי גם כן?״
״האם זה משנה?״
״כן, אתה צודק בהחלט… אדוני הדייבר, לפי מיטב הבנתי חדרת לרובע שלנו באופן בלתי חוקי״.
״באמת?״ אני מתפלא. ״למען האמת, פשוט חיפשתי עבודה. קראתי את המודעה שלכם, עברתי את הגשר, ואז צייתי להוראות של השומרים המשונים האלה״.
אחד-אחד.
פרידריך אורמן פושט את ידיו לצדדים. ״כן, אכן כך. אבל אין לנו תלונות אליך, אדוני הדייבר. אולי פרט לדברים התמוהים שאתה נושא עלייך״.
לאט ובהפגנתיות אני מוציא את כל מה שיש לי בכיסים. מסרק, מטפחת כיס ומראה קטנה.
״הנה. למסור לכם את החרב?״
אורמן מנופף בידיו: ״בשם אלוהים, לשם מה? הרי אין לנו שום כוונה להתחיל בתגרה, נכון? בוא נדבר…״
״אותר הנתב השלישי״.
״כמה מצער שהזמן שנותר לנו לדיבורים מתקצר והולך״. אני נאנח.
״כן, אבל לעולם אין די זמן. ניגש לעניין אדוני הדייבר. יש לי סיבות להאמין שאנשים מסוימים מעוניינים לשים את ידם על שורה של פיתוחים שלנו, ואפילו הצליחו לגייס דייבר כדי לקצור פירות זרים״.
״התפוחים״. אני מוודא.
״בדיוק. אחד העובדים שלנו הוא מתכנת טוב ממוצא רוסי, והוא עיצב את הצורה היפה לשמירת המידע…״
אורמן מוחא כף, והאוויר לידנו מתחיל להעכיר ולהתעבות. כעבור רגע מופיע עץ קטן עמוס פירות. אני מניח שהתפוח הירוק הקטן על הענף התחתון הוא המעניין ביותר.
אני מביט בפרי הנכסף. זה פרי בוסר, קטן ומלא תולעים.
״ מה דעתך דייבר, מהו הסכום שהמתחרים שלנו היו מוכנים לשלם עבור הקובץ הזה?״
״10,000 בערך״, אני מפריז מעט במחיר.
אורמן מביט בי בבלבול. מוודא: ״10,000 דולר?״
״כן״.
״למען האמת, גם 200,000 דולר הם לא תגמול גבוה מדי… טוב. נניח שאני מציע לאדם שמנסה לגנוב את הקובץ, 250,000 אלף דולר. בתנאי שהוא יתחיל לשתף איתנו פעולה, בעבור שכר מוסכם והוגן״.
״מה זה, תרופה נגד סרטן?״ אני שואל.
אורמן מניד בראשו.
״לא. במקרה כזה המחיר היה לא יסולא בפז. זאת בסך הכול תרופה נגד הצטננות, אבל היא מאוד מאוד יעילה. אנחנו מתכננים להתחיל לייצר אותה, אבל רק לאחר שמלאי התרופות הפחות יעילות שלנו יימכר. ובכן, מה אתה אומר על ההצעה שלי?״
״צר לי לאכזב אותך״, אני אומר ומנסה לא לחשוב על הסכום שהוצע לי. ״אבל קוד כללי ההתנהגות של הדייברים אוסר חד-משמעית על הסכמים מהסוג הזה״.
״בסדר״. אורמן מתרומם. ״ציפיתי לתשובה כזו ואני מעריך את עמדתך״.
הוא ניגש אל העץ ובמאמץ מסוים תולש את התפוח. השפתיים שלו נעות תוך כדי מעשה והוא ככל הנראה מדקלם את הסיסמה.
״קח״. התפוח נח בידיי. הוא כבד מאוד — 200 ג׳יגה בייט בערך. כל ניסיון להעתיק אותו יהיה חסר טעם. ניתן רק לקחת אותו איתך. אני תוחב אותו לתוך החולצה, כלומר מצמיד את הקובץ למעטפת הווירטואלית שלי. אני מביט באורמן.
“אני מהמר פה על כל הקופה״. מציין אורמן ברצינות. “אני מקריב כאן פיתוח בעל פוטנציאל גבוה מאוד. אתה יכול לתת אותו למר שלרבך ולמסור לו דרישת שלום חמה אישית ממני. אני מבקש רק דבר אחד — שאחרי שזה ייגמר תבוא אלינו ונדבר על שיתוף פעולה קבוע. לא אשקר, עכשיו יותר מתמיד אנחנו זקוקים לשירותיו של דייבר״.
“אותר הנתב הרביעי… אותר הנתב החמישי… אזהרה! אזהרה! אזהרה!״
“בסדר״. גם אני מתרומם ממקומי. העניינים מקבלים תפנית מפתיעה, מעולם לא חשבתי שאנשי עסקים רציניים עושים מחוות גדולות כל-כך. “אני מבטיח לבוא. ועכשיו, סלח לי…״
“לא, אדוני הדייבר, עכשיו אתה תסלח לי. אתה תצא משטחנו ללא פגע, אך ורק לאחר שנאתר את הכתובת האמיתית שלך, כערובה להבטחה שזה עתה נתת״.
הקירות המסורגים של המתחם מחשיכים, כאילו מישהו זרק עליהם אריג אטום. אני עושה צעד ומגלה שהפעולה קשה. הם לא קוטעים את ערוץ התקשורת, אלא רק מאיטים אותו. אורמן מתחיל לנוע במקוטע, הכול מתחיל להתערפל מול העיניים, התפוח שבחיקי מכופף אותי לרצפה, קולה של וינדוס הום מתעמעם ומאבד את ההטעמה: “אזהרה… אז..ה..רה…״
ובכן, ככה זה יהיה. שחקנים מוכשרים, המולטי-מיליונרים האלה.
או יותר נכון המשרתים שלהם, שלשורותיהם מתכוונים לגייס אותי.
“ויקה, תורידי את רמת הפירוט!״ אני לוחש בעודי מתאמץ להגיע לשולחן. אני מתפלל שהתוכנה הבינה, שהיא תציית בלי לדרוש ממני להסביר…
המתחם משתנה. הדוגמאות המקשטות את הקירות נעלמות, הפרחים מאבדים את ניצניהם וחלק מעליהם הקטנים, מרקם חולצתו של אורמן הופך לגס יותר.
אבל עכשיו אני מצליח להגיע לצעצועים שלי שמונחים על השולחן וחוטף את מטפחת הכיס. שימושי ביותר, פריט ההיגיינה האישית
הזה.
אני מניף את המטפחת. היא נעה לאט, כאילו מתחת למים, ופתאום קרן אור מבזיקה וחותכת את המתחם הקטן והמנומנם. יש הקוראים לתוכנה הזו ‘מדבקה׳ ואחרים מכנים אותה ‘דרך׳. שני המושגים נכונים. התוכנה מחפשת ערוצי תקשורת זרים, ומתחילה להשתמש בהם למטרותיי.
התוכנה היא חדשה, נדירה מאוד וכמעט חפה מתקלות.
חלק מהקיר קורס, ופותח פתח לרחוב. ככל הנראה השתמשתי בערוץ התקשורת של פרידריך עצמו. אני חוטף את המראה והמסרק ומתחיל לרוץ.
כידונים חדים ומשוננים מתחילים לפרוץ מהקיר. תוכנת האבטחה של אל-כבאר. אני קופץ בניסיון נואש להספיק לעבור דרך הכידונים.
מצולות-מצולות, אני לא שלכן…
מאוורר הקסדה נושף אוויר קר כקרח על פניי. על המסכים מופיע פס המתקדם לאט —
האחוזים שנותרו עד להשלמת ההורדה. מתחת לפס יש פתח המצטמק ברעבתנות — ערוץ התקשורת ההולך ונסגר. כך נראים במלוא הדרם העימותים המתוחים ביותר במציאות הווירטואלית. פסים, אותיות, ספרות. זהו עימות של תוכנות, נתבים ובייטים של מידע.
לא, לא ככה. זה מדכא וגועלי.
״דיפ!״ פקדתי.
הראש מגיב בכאב, אבל לעזאזל איתו! אני טס בין הכידונים ונופל לרצפה. הרצועה הבורקת מתפתלת דרך הרחוב והורסת את כל מה שנקרה בדרכה. הבניינים מתפוררים והחומה נפרצת בקול רעם. הרצועה חולפת מעל התהום. קדימה…
השומרים המוכרים לי כבר רצים לקראתי. שניהם בחרב שלופה, אבל גם אני כבר שלפתי את חרבי. למי יש את הווירוס המהיר והמחוכם יותר?
לי.
זו המתנה של הפסיכופת, ידידי המתמחה בווירוסים למחשב. מתנה קטלנית זאת — האוויר תחת אבחת החרב ניצת בגיהוק דרקוני ומכה בשומרים. הם נשרפים מייד והופכים לשלדים שחורים ומפוחמים.
הפסיכופת אוהב אפקטים יפים. ברגעים אלו ממש המחשבים של השומרים עסוקים עד מעל הראש בעבודה חשובה מאין כמוה — חישוב המספר פיי בדיוק של מיליון ספרות אחרי הנקודה. לא נשארו להם אפילו מספיק משאבים כדי להוציא את המפעילים שלהם מהעולם הווירטואלי. נהדר, ישכבו קצת בומצולות ולא יתיישבו על מחשב אחר…
״לא מוסרי…״ מקוננת בלחש וינדוס הום.
אני רץ על הרצועה. ערוץ התקשורת נהדר, בתוך שניות אחדות אני כבר מעל החומה. הרצועה תחת רגליי קפיצית, דוחקת, מאיצה בי. אני צוחק בקול רם, אבל בכל זאת מסתובב להביט לאחור.
וואו!
מה שקורה באל-כבאר! הרחובות מלאים באנשים, שומרים אחרים כבר רצים על הרצועה, ומשהו ענק ודוחה דמוי נחש זוחל מתוך אחד הבניינים. אין לי שום חשק להביט מקרוב.
מהר יותר…
הרצועה עוברת מעל המפלץ וננעצת באדמה כמו קשת. השומר שוב קם לתחיה, מתעוות ומושיט את כפותיו כלפי מעלה. גשר השערה נקרע. אבל המפלץ לא מצליח להגיע אליי. הוא לא יכול לזוז ממקומו כי הוא מעוגן בחוזקה בערוץ התקשורת שלו.
כשאני כבר מטרים אחדים לפני הסוף, הרצועה מתחילה פתאום לרעוד ולנסות להשליך אותי בחזרה. המתכנתים של אל-כבאר חידשו את שליטתם בערוץ.
אבל כבר מאוחר מדי — אני על האדמה והזאב האפור מגיע אליי בריצה.
״שב איוונושקה, הגיע הזמן להתחפף!״ הוא צורח.
אני קופץ על גבו של הזאב ומביט לאחור בפעם האחרונה. שומרים קופצים מהרצועה וצל מכונף דואה מעל התהום.
״סאקס!״ אני רוטן את הקללה האהובה על הווירטואלאים. סאקס זה מחשב תקוע, זו תוכנה המסרבת לפעול, זו בירה חמוצה או האוטובוס העוזב בלעדיך ממש ברגע האחרון. במקרה הזה הכוונה הייתה למרדף נמרץ שכזה. אין לנו די זמן כדי להוריד באופן מסודר את המידע שעל התפוח ולהתפוגג באוויר. אנחנו חייבים לרוץ, חייבים לטשטש את עקבותינו.
בעצם, שותפי הלבוש בעור זאב, יודע לעשות בדיוק את זה.
אנחנו דוהרים במדבר ואז פונים אל תוך היער. רודפים אחרינו צללים מטושטשים. השומרים מקריבים את חזותם המאיימת בתמורה למהירות.
״כמה רחוק המרדף, הנסיך איוון?״ שואל הזאב.
״קרוב!״ אני מודה.
״אויה, איוון, חוששני שלא אוציאך מכאן!״ צורח הזאב. אני מוציא את המסרק, שובר אותו וזורק מאחוריי. נשמע קול נפץ מחריש — שיני המסרק עפות לכל עבר, ננעצות באדמה ומתחילות לצמוח ולהפוך לעצי נפילים. תנועת השומרים בין העצים הופכת לעצלה וישנונית — המרחב הופך להיות רווי באובייקטים שצצים פתאום בכל מקום, והמחשבים של יריביי שוקעים בשפע של מידע ריק.
לצערי הטריק הזה ישן, ושיטת ההתמודדות איתו מתורגלת היטב. רוב השומרים הספיקו להצר את שדה הראיה, או להוריד את רמת הפירוט של התמונה ולדלג על המקום המסוכן. ליתר דיוק לא השומרים עשו זאת, אלא תוכנות הדיפ שלהם. סוננו בעיקר הלא-מקצוענים שהצטרפו למרדף מתוך התלהבות.
״אוי איוון! כוחותיי תשים!״ צועק הזאב. אני לא בטוח אם הוא באמת דואג, או שהוא פשוט משחק בהתלהבות את עלילת האגדה…
ועכשיו מגיע תור המראה. כשאני משליך אותה לאחור, וינדוס הום המאופקת שלי מיללת: ״לא מוסרי!״
בוודאי לא מוסרי. לא מוסרי ועוד איך. זה כבר לא תעלול קטנטן עם עצי באובב מהירי צמיחה ואפילו לא וירוס-חרב מקומי. זאת פצצה לוגית אדירת עוצמה.
במקום שנפלה בו המראה, מופיע אגם המתחיל להתרחב בהדרגה. כמה מהשומרים עפים לתוכו ו׳טובעים׳, נעלמים ללא עקבות. כל השאר עוצרים על החוף בחוסר אונים.
בחלק הזה של המציאות הווירטואלית כל ערוצי התקשורת חסומים הרמטית. בשעתיים הקרובות, לכל הפחות, לא יהיה אפשר לעבור דרך השטח הזה. אחר כך האגם יתייבש.
״איפה השגת את הדברים האלה?״ שואל הזאב.
״אצל מריה האומנית ״, עניתי לאחר התבלטות קצרה. למען האמת הכינוי הוא זה שנתן לי את הרעיון למסיבת התחפושות הזו… הזאב לא ילשין עליי, ותוכנות כאלה יכולות להועיל גם לו.
״אני אביא את זה בחשבון״, הזאב מודה לי, מביט לאחור ושואל: ״מה יהיה החפץ השלישי, אביר?״
דרקון דולק אחרינו — זוהי תוכנת יירוט קרבית מהמעלה הגבוהה ביותר. לדרקון יש שלושה ראשים, ככל הנראה שלושה מפעילים אנושיים, והארסנל הרגיל של שיניים, טפרים, ולהבות. יש לו מאות וירוסים שונים והגנה איתנה. בחולפו מעל האגם, הדרקון מאט רק מעט.
״בשלישי השתמשתי עוד לפני כל השאר״. אני מודה.
״לא יכולת לקחת יותר? האגדה נכנסה לך יותר מדי לראש? שלושה חפצים וזהו?!״ נוהם הזאב. מובן שהוא לא צודק, יש גבול למספר וירוסי הלחימה שאפשר לשאת עליך, אבל הלחץ מורט את העצבים של שנינו.
הזאב מקבל איזושהי החלטה, פונה הצידה בחדות ומגביר את קצב הריצה שלו. ואז הוא עוצר ליד גדם עץ רחב ומכוסה באזוב בפתאומיות כזו, שאני מועף ארצה. הוא מביט בי במבט חודר וקופץ מעל גדם העץ.
אני מעדיף להשתמש במים כשאני משנה את הדמות שלי. נחל, נהר או מצקת מלאה מים לפחות. אבל אנשי זאב הם שמרנים.
הזאב משנה צורה תוך כדי קפיצה והופך לאדם. גבר צעיר בחליפה אפורה צנועה ונעליים מבריקות. חברי הדייבר אלגנטי כתמיד. רגע קצר אחרי שנחת, הוא שוב קם, קופץ שוב והופך לכפיל המדויק שלי.
״ויקה, הפלג!״ אני פוקד ברגע שאני מבין על מה הוא חושב.
אבל הזאב לשעבר כבר תופס אותי בכתפיי, צועק ״אין זמן!״ וזורק אותי מעבר לגדם העץ.
להיות תחת ההשפעה של תוכנת חיקוי זרה, זה לא תענוג גדול. אני כמעט לא מספיק ללחוש ״ויקה, עצרי!״ כדי שתוכנת הווינדוס הום המסורה שלי לא תתנגד לשינוי הצורה.
לפני זמן רב, כשהעולם הווירטואלי רק נוצר וכולם השתעשעו בשינויי צורה, הזדמן לי להיות בעור זאב. לשמחתי אני לא נאלץ עכשיו לעמוד על ארבע, כי השינוי הוא חיצוני בלבד. אני מסיר את החרב ומוסר אותה לנסיך איוון החדש, והוא חוטף את הנשק וקופץ על כתפיי.
״הא לך, מאכל, שק עשבים !״ הוא צועק ונועץ את עקביו בצדדי. אני מזנק קדימה, ועושה את זה ממש בזמן כי מעל העצים מופיע הדרקון. הוא צולל לכיווננו ורושף שלושה סילוני אש. הם מציתים שרפה בדיוק בהמשך המסלול שלנו.
“קדימה!״ צרח השותף שלי והוסיף בלחישה “בערב, במקום הרגיל…״
אני מבצע תנועה חדה, מפיל אותו, ובורח תחת מבול קללות.
לשנייה אחת הדרקון עוד מרחף מעלינו, ואז הוא בוחר באפשרות הפשוטה ויורד לקרקע ליד הגיבור האגדי. השותף הפחדן לא מעניין אותו.
בדיוק כנדרש.
אני רץ הצידה ולוחש: “ויקה, תורידי את הקבצים החדשים!״
מאחוריי מתלהט הקרב. אבל הוא מוכרע די מהר. איש הזאב מספיק לפגוע בדרקון בחרב, אבל נגד ההגנות של תוכנת יירוט, הווירוס שלו חסר אונים. ענן לבן כשלג מתפשט סביב איש הזאב והוא קופא.
הקפאה. זהו. החבר שלי יצא מהמשחק. הוא כבר בבית, מסיר מהראש את הקסדה הווירטואלית. מול פרצופו חושף השיניים של הדרקון עומד עתה רק העתק שלו, יחד עם כלל התוכנות שהוא השיג… אילו הן היו אצלו, כמובן.
הדרקון מכה קלות בגוף הקפוא בכפתו, והגוף מתפורר לרסיסים קפואים. כל שלושת הראשים מתכופפים אליהם… מחפשים את התפוח הגנוב.
ואני רץ.
התפוח שבחיקי הופך קל יותר ויותר — המידע זורם למחשב שלי. אני מתווה מסלול מפותל בין העצים ואז עוצר כדי שלווינדוס הום יהיה קל יותר להוריד את הקובץ.
לאוזניי מגיעה זעקת הדרקון — הוא לא מצא את הקובץ הגנוב והבין למה.
מי יהיה מהיר יותר?
הדרקון שוב ממריא לשמיים. הוא ימצא אותי בקלות, התנועה בעולם הווירטואלי משאירה עקבות. אני עומד ומחכה.
“העברת הקובץ הושלמה״.
זהו. ניצחון.
“יציאה״, אני פוקד.
“ברצינות?״ מוודאת וינדוס הום.
“כן״.
“יציאה מהמציאות הווירטואלית״, מודיע המחשב. מול עיניי ניצתים ניצוצות צבעוניים. העולם מאבד מהברק שלו והופך לתמונה שטוחה ודהויה.
“היציאה שלך מהמרחב הווירטואלי הסתיימה בהצלחה!״ מודיעה לי וינדוס הום בשמחה. מהאוזניות בוקע קול חד ורם מדי. על מסכי הקסדה מופיע צבע כחול סמיך ועליו דמות לבנה שדואה, או ליתר דיוק — נופלת. הסמל המוכר לכולם של דיפ, הומצולות, העולם הווירטואלי.
אחרי שהסרתי את הקסדה, מצמצתי והבטתי בצג המחשב. אותה תמונה בדיוק.
“תודה ויקה״, אמרתי.
“אין שום בעיה, לוניה״, ענתה לי וינדוס הום. את דברי הנימוסים האלה לימדתי אותה בשבוע שעבר. זה נעים כשהתוכנה נראית אנושית יותר ממה שהיא אמורה להיות.
“מסוף״.
הלוגו הכחול מתחלף לחלון המסוף. התחברתי ידנית לנתב השישי, ששרד את האיתור, וביטלתי את הגישה שלי. אחר כך איפסתי את הכתובת הזמנית באוסטריה. קצות החוטים העיקריים נותקו. נראה את החבר׳ה של אל-כבאר מוצאים אותי עכשיו. שיסננו קבצים בחיפוש אחר הנסיך איוון. הדייבר השתחרר מהמלכודת.
בלי להשתמש בפקודה הקולית, כיביתי את וינדוס הום, נכנסתי לטבלת התלת-ממד של נורטון, ואז פתחתי את כונן D, שם נשמר כל השלל הווירטואלי ואוסף קטן של וירוסים. הנה הוא — התפוח. קובץ של חצי טרה. במבט ראשון הוא נראה כמו מסמך וורד רגיל. עם זאת, מצורפים אליו עוד שני קבצים קטנים. תוכנות אבטחה? הפעלתי תוכנת סריקה שפותחה בדיוק עבור הפתעות מהסוג הזה.
נראה שצדקתי. אלה תוכנות זיהוי שאמורות להשמיד את הקובץ אם הוא יימצא במחשב זר.
זה סיפור מוכר. כבר מזמן יש לי נגדו אמצעי נגד — תוכנות הזיהוי פשוט לא רואות את המחשב שלי. זאת הסיבה שאני שומר דברים מסוכנים כאלה על כונן D.
גם בתוך קובץ הטקסט עצמו, הסורק מצא הפתעה. תוכנה קטנה שככל הנראה אמורה לפעול כשמנסים לקרוא את הקובץ. לא ציפיתי למשהו אחר. העתקתי את הקובץ להחסן נייד ולדיסק, וניגשתי לרטש את התפוח מגני אל-כבאר.
להרוג את תוכנות האבטחה בלי להרוס את הטקסט נראה כמו משימה בלתי אפשרית. נאלצתי פשוט להשתיק אותן ולהפוך אותן ללא פעילות. אחר כך התחלתי להתעסק עם ההפתעה הפנימית. חתכתי את הקובץ ל-20 חלקים ובודדתי את תוכנת השמירה. הסתבר שזהו וירוס רב-צורתי שכלל לא היה מוכר לי והוא — וזה כבר היה לא נעים! — הספיק להיתפס במחשב שלי. אחרי שעתיים של עבודה רצופה, שבמהלכה עצרתי רק כדי לבלוע כדור אספירין וללכת לשירותים, נוכחתי לדעת שאני לא אצליח לפצח את הווירוס.
זו הייתה כבר שעת ערב מאוחרת, בזמן הזה ביממה האקרים רק מתחילים לעבוד. ארזתי את הווירוס יחד עם פיסת הטקסט שאליה הוא הוצמד והתקשרתי לפסיכופת.
נאלצתי לחכות שתי דקות בערך לפני שהוא ענה לטלפון. היה לי מזל, כי הוא בהחלט היה יכול לשוטט במקום כלשהו בעולם הווירטואלי, אדיש לטלפונים, לשרפות, להצפות ולשאר הפרטים הקטנים והטורדניים של החיים.
״כן?״
״פסיכופת, זה אני״.
קולו של ההאקר התרכך מעט.
״היי לוניה. מה קורה איתך?״
״יש לי וירוס חדש לאוסף שלך״.
״זרוק!״ אמר פסיכופת וטרק את השפופרת במהירות הבזק. פתחתי את הדואר שלי ושלחתי את ההפתעה מבית היוצר של אל-כבאר לידיו החמדניות של בונה הווירוסים. הוצאתי מהמקרר לחם ונקניק והלכתי למטבח להפעיל את הקומקום. הווירוס יעסיק את הפסיכופת חצי שעה לפחות. בעשר הדקות הראשונות הוא יפרוץ אותו ואז יוקדשו עוד 20 דקות להתפעלות מהמבנה של הווירוס, ללגלוג על ההחלטות הלא מוצלחות בתכנון שלו, ולהזעפת פנים מול התכסיסים שהוא עצמו עוד לא חשב עליהם. הוא עובד בייצור וירוסים עוד מימי וועידת מוסקבה, שהשלימה עם הבלתי נמנע והפכה ייצור וירוסים לא קטלניים לעיסוק חוקי. הווירוסים שלו ממש טובים, כאלה שמסוגלים לתקוע כל מחשב ויחד עם זאת לא להרוס את המידע שיש בו.
אבל בתוך שלוש דקות התקשר הפסיכופת.
“התארחת באל-כבאר?״ שאל בקול נוטף דבש.
“כן״. לא היה טעם לשקר. “הצלחת מהר כל-כך?״
“לא התחלתי אפילו. זה הווירוס שלי חבר!״
לא מצאתי משהו טוב יותר להגיד מלבד: “סליחה…״
הפסיכופת, ששמו האמיתי הוא פשוט סשה, היה רציני מאוד.
״מה עשית? גנבת להם תוכנה?״
״לא ממש גנבתי. אבל בעיקרון, כן. זה היה מובנה בתוך הקובץ״.
״יצרת קשר עם מישהו באימייל אחרי שקיבלת את הקובץ הזה?״
״לא״.
״אז יש לך מזל״, הודיע לי הפסיכופת. ״תראה, זה לא סתם וירוס, זאת גלויה״.
לא הבנתי, ופסיכופת הסביר: ״זאת גלויה עם כתובת חזרה לשולח. אם הווירוס מגלה שעל המחשב יש אמצעי תקשורת הוא מדביק לכל מכתב יוצא שלך עוד אחד. גלויה קטנטנה ובלתי נראית. בלי שום טקסט אבל עם כתובת השולח שלך. המכתבים נשלחים יחד ואחר כך, מהמחשב האחר, הגלויה נשלחת לחברת האבטחה של אל-כבאר.
גל של קור שטף אותי.
״אבל השתקתי את הווירוס על המחשב…״
״לא השתקת את הווירוס עצמו, אלא את ההשתקפות השקרית שהוא יצר. זה נועד במיוחד כדי להוריד את הערנות. התוכנות ההמוניות עדיין לא יודעות לזהות את הגלויה — היא נדירה מדי״.
״ומה אני אמור לעשות עם זה?״
״לקנות לי בירה״, גיחך פסיכופת.
״תכף תקבל ממני הודעה. יש שם תרופה, אנטי וירוס מיוחד. אין צורך בהוראות מיוחדות, פשוט תפעיל את קובץ-ההרצה והוא יבדוק את המחשב. תביא בחשבון שזה יארך זמן רב, זה לא מוצר מסחרי, אלא מן ביטוח אישי נגד הווירוס שאני עצמי יצרתי״.
״תודה״.
״בטח, אבל תדע שכמעט נכנסת עמוק לבוץ״.
״כל ההאקרים האלה״, רטנתי, ״לעזאזל, למה לא סיפרת לי על הדבר הזה?״
״מניין אני אמור לדעת שאתה מתעסק בפריצה למחשבים?״ הוא העלה טיעון הגיוני. ״בפעם הבאה שאתה מתכוון להתגנב למקום רציני שכזה, תשאל אותי. טוב, תפתח את הדואר״.
כעבור כמה דקות הרצתי את האנטי וירוס. הוא באמת עבד לאט, ובכל דקה הודיע לי שנמצאה גלויה. הווירוס התפשט בכל המחשב.
הפעם באמת כמעט הסתבכתי. בעוד אני מעיף מבטים במסך מדי מפעם, הרכבתי לעצמי כריך ענקי, מזגתי כוס תה ואז יצאתי למרפסת. כבר היה חשוך, גשם קל טפטף והאוויר היה קר ולח.
מה שמחסל את הדייברים זה הביטחון העצמי. הסכנות של העולם הווירטואלי לא מפחידות אותנו וזה מרדים את הערנות.
ומה שהכי עצוב הוא שאנחנו בכלל לא מקצוענים. משום מה האקרים לא יכולים להיות דייברים — הם תופסים את העולם הווירטואלי כאמיתי.
ואילו אני, לעומת זאת, אומן בינוני של חברת משחקי מחשב, שפשטה את הרגל לפני שלוש שנים, קיבלתי מחשב ישן כפיצויי פיטורים ונכנסתי לומצולות, נהייתי דייבר. אחד מכמה מאות בודדים.
היה לי מזל.
נראה שפשוט היה לי מזל.

השאירו תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם לעולםשדות נדרשים מסומנים *

*