בית » ספרות » טעימות קריאה » קרעי עולם – פרק ראשון לקריאה

קרעי עולם – פרק ראשון לקריאה

קרעי עולם - ספרי נוער - הספרייה הפנטסטית

קרעי עולם, ספרה השני של יעל פורמן, יצא לאור, ואנחנו שמחים להזמין אתכם לקרוא את הפרק הראשון, ממש כאן, בספרייה הפנטסטית.

תקציר העלילה (מגב הכריכה)

נכון שתמיד חלמתם להיכנס למשחק מחשב ולחיות בעולם הפנטזיה שבו? הוריו העשירים של לירון קנו לו מחשב גיימינג משוכלל וחדשני למשחקי מציאות מדומה. אבל לירון לא שיחק במחשב שלו כבר חודשים – מאז שגיל, חברו הטוב ושותפו למשחקים, החליט לכתוב משחק מציאות מדומה ייחודי, שונה מכל משחק שאי פעם שיחקו. ללירון נמאס מההשתלטות של גיל על המחשב שלו והוא דורש לקחת חלק בהרפתקה. אבל משהו משתבש. גיל ולירון מוצאים את עצמם כלואים במשחק ואינם מסוגלים לחזור הביתה. הם נקלעים למאבק איתנים בין קינסה, מכשף רב-עצמה, לבין סטארין השחור, יריבו המר שהדיח אותו מכס השלטון. כתנאי לעזרתו להחזיר אותם הביתה, קינסה שולח אותם למשימה מסוכנת נגד השליט האימתני. האם יצליחו לשרוד בעולם המשחק שנוצר על מנת לשבור את המוסכמות והחוקים המשעממים? ואם הם אינם קובעים עוד את חוקי המשחק, מי באמת עושה את זה?

קרעי עולם מעמת את גיבורי עם הקשיים המציאותיים של עולם הפנטזיה, ומראה שלעתים קרובות המרחק ביניהם קטן משחשבו.

בקרו באתר הבית של יעל פורמן

קרעי עולם
מאת: יעל פורמן
הוצאה: מודן (2017)
422 עמודים

 

קריאה נעימה!

* * *

פרק 1 – המשחק

 

אור. חזק מדי, בוהק בעיניים. לירון עצם את עיניו. גיל טעה בחישוב כמות התאורה.

״מחשב, אור מינוס שמונה,״ אמר קולו של גיל לידו. כמות האור שחדרה את עפעפיו פחתה, ולירון פקח את עיניו.

קירות אבן הקיפו אותם. מערה. עם תאורה ממקור לא גלוי לעין. היישר מולם עמד גבר גבוה מאוד בשנות השלושים לחייו. שערו היה כהה ומתולתל, עיניו היו גדולות ופניו מעוררי אמון. בגדיו ארגמניים, לכתפיו עטה גלימה לבנה בוהקת ולמותניו חגר חרב שהניצב שלה שובץ ביהלומים. גם מגפיו הלבנים הגבוהים היו משובצים יהלומים.

״קצת נסחפת עם הבגדים,״ אמר לירון.

״באמת כדאי שתציין דברים שנראים לא טוב. אני מכין לוג הערות,״ אמר גיל, והמשיך, ״מחשב, הערה, בגדים של קִינְסֶה.״

״מי זה קינסה?״ שאל לירון.

״האיש הזה שעומד מולנו,״ אמר גיל.

על הרצפה ביניהם צויר מחומש זהוב. במרכזו עמדה חצובה בעלת שלוש רגליים ובראשה כדור בדולח מעלה אדים.

״כדור הבדולח הזה קצת טיפשי,״ אמר לירון.

״מחשב, הערה, כדור בדולח,״ אמר גיל. מבטו סרק את המערה.

לירון הסתכל על המערה. משמאל ראה פתח ובעדו אור יום. קירות האבן הטבעית הקיפו אותם משאר הכיוונים. הגבר מולם עמד קפוא כמו רובוט המחכה להוראות.

מצחו של גיל היה מכווץ ושיניו חשוקות.

״שוב הראש?״ שאל לירון.

גיל רק הניף את ידו בביטול, אבל הבעת הכאב על פניו העמיקה. לירון חש מוטרד מהדאגה לשלומו של גיל אבל לא רצה להפסיק את המשחק שחיכה לו זמן רב כל כך. שניהם היו בחדר המציאות המדומה בביתו של לירון, לבושים בחליפות הסגורות שנתנו את ההדמיה הטובה ביותר לעולמות אחרים. המשחק ששיחקו היה פרויקט שגיל עבד עליו בחצי השנה האחרונה. ששת החודשים הארוכים ביותר בחייו של לירון. גיל והוא נהגו לשחק במחשב המציאות המדומה על בסיס יומיומי, אבל מרגע שגיל החליט לכתוב משחק חדש, לירון נאלץ להיפרד כמעט לחלוטין מהמחשב יקר הערך שלו. הוא לא ציפה שהפרויקט יימשך זמן רב כל כך, אבל לא היה נעים לו להפסיק את גיל באמצע, שכן גיל היה כל כך נלהב מהמשחק החדש והוא הדביק את לירון בסקרנות ובהתלהבות שלו. אבל בזמן שגיל עבד על המשחק, לירון השתעמם נוראות.

הוא אפילו יצא עם חבריו לכיתה להיכל ציבורי כדי לשחק במשחק חלל, אבל החליפות שם היו בלויות, ועיוותים במשחק פגמו באשליה. לא היה תחליף למחשב הפרטי שהיה לו בבית.

גיל סיים סוף־סוף את גרסת הניסיון של המשחק, והם החלו לבדוק אותה. משחק פנטזיה, כמו ששניהם אהבו.

לירון נשא את עיניו. תקרת סלע סתמית.

״אפשר להתחיל,״ אמר גיל. ״מחשב, המשך הרצה.״

הגבר פתח סוף־סוף את פיו.

״שלום, גיבורים מעולם אחר,״ הכריז בקול עמוק שהדהד סביבם. ״אני המכשף קִינְסֶה האיתן!״

״אם הוא מכשף למה יש לו חרב?״ לחש לירון.

״אתה צודק, אני אוריד אותה,״ אמר גיל.

״במשך שנים שלטתי בארץ אֶטֶלוֹנִיָה הנאווה,״ המשיך האיש, ״בצדק ובחסד משלתי, והבאתי לעמי אושר רב ורווחה. ואז בא המכשף המרושע סטארין השחור וגנב ממני את יהלום השַעַר, גירש אותי מארצי, וכעת הוא מושל בה בזדון.״

לירון התאפק שלא לצחוק מהשפה המליצית. על מה גיל חשב כשכתב את הטקסט הזה?

המכשף המשיך, ״סבל רב בא על נתיני האומללים, ושוועתם לא נותנת לי מנוח. לכן בכוח כשפי זימנתי אתכם, גיבורים עזי לב מעולם אחר, למען תסייעו בידי להשיב לי את יהלום השער אשר נשדד ממני ברשעות לב ולשחרר את ארצי.״

״נעשה זאת,״ אמר גיל בחגיגיות.

״לכו לשלום, לוחמים עזי רוח, ושובו אלי במהרה, למען אוכל להציל את עמי.״ הוא הניף את ידו לכיוון פתח היציאה מהמערה, והגלימה הבוהקת התנופפה והשמיעה רחש בדים עשיר. שוב הוא קפא במקומו.

״איזה נאום נתת לו,״ אמר לירון.

״מרשים, נכון?״ שאל גיל וחייך.

״מה זו השפה הזו?״

״זה שפה גבוהה. זה מתאים לאווירה של משחק פנטזיה.״

״זו לא הייתה שפה גבוהה. זו הייתה שפה מטופשת כמו של דפוקים שמנסים להישמע מתוחכמים. כאילו, 'שוועתם'? 'מושל בה בזדון'? 'ברשעות לב'? אם אתה רוצה שפה גבוהה, אולי תקרא קצת שייקספיר?״

״שייקספיר?״ קרא גיל ועיקם קלות את פיו. ״ממתי אתה קורא? ועוד שייקספיר?״

לירון בהה בו לרגע. ״ההצגה. זוכר?״

״הצגה?״

״חלום ליל קיץ!״ לירון הרים את קולו. ״האודישנים בחוג שלי? אני מתאמן לידך כבר שבועיים!״

״לא שמתי לב,״ הודה גיל.

לירון נשך את שפתו התחתונה כדי לא להגיד משהו שיתחרט עליו. הוא לא רצה לריב, הוא רצה לראות את המשחק.

״בוא,״ אמר גיל. ״אני רוצה לראות איך יצא מה שבחוץ.״

המכשף קינסה עדיין עמד כפסל והצביע על היציאה מהמערה. גיל הלך לשם. לירון העיף שוב מבט על המערה ועל הדמות הקפואה שמולו. למרות התסכול מגיל, הוא לא היה יכול שלא להתרשם ממעשה ידיו. לרגע תהה אם גם הוא היה צריך להצטרף לחוג המחשבים של גיל במקום ללכת לחוג התיאטרון. בכל אופן, הוא היה בטוח שהוריו היו מעדיפים את זה, אבל תכנות מעולם לא משך אותו, והוא אהב מאוד להופיע על הבמה.

מימין לפתח המערה הייתה צלע הר ומשמאל רחבה גדולה ובה דוכנים, ועליהם כל הדרוש להרפתקן שהגיע זה לא כבר. אנשים גוצים עמדו מאחוריהם והביטו היישר לפנים בהבעה רצינית ובלי למצמץ.

״למה שיהיו דוכנים ליד המערה הזו?״ שאל לירון, ״אין פה כלום. זו סתם מערה שהמכשף בחר בה כדי לבצע את הכשפים שלו. אתה צריך איזה כפר או עיירה שאפשר להיכנס אליה. עם חנויות.״

״אני באמת מתכנן משהו כזה לגרסה המסחרית,״ אמר גיל. ״אני אקרא לה מָרִיסֶט. את זה עשיתי ממש בהתחלה.״

הם ניגשו לדוכן הראשון שהיה עמוס בתרמילים זהים לחלוטין זה לזה. כל אחד מהם לקח תרמיל גב גדול.

״איך משלמים?״ שאל לירון.

גיל הוציא מכיסו שקיק קטן ושלף מתוכו מטבע זהב.

״קוראים לזה קשיח,״ אמר, ״וזה המטבע הבינלאומי. יש גם מטבעות לאומיים.״

גיל שילם עבור שניהם, ולירון בדק מה יש בכיס שלו. גם לו היה שקיק כזה, וכשפתח אותו ראה זהב נוצץ.

הם עברו לדוכן השני, שם קנו הרבה מזון זול, כך קנו יותר אוכל בפחות כסף. בדוכן הבא היו ערמות של שמיכות.

לירון קנה שתי שמיכות מקופלות. לתרמיל לא היו רצועות קשירה חיצוניות, ולכן נאלץ להכניס את השמיכות לתוכו. הן תפסו הרבה מקום.

״עכשיו ספר לי עוד על המכשף הזה.״

בדוכן הבא היו כלי נשק. חרבות, סכינים, אלות ברזל.

״קינסה האיתן. השליט לשעבר של אטלוניה. הוא מכשף חזק. זה כמו דרגה 30 כזה.״

לירון לקח חרב בעלת ניצב כסוף שהייתה נתונה בנדן ירוק. הוא שלף אותה וביצע כמה תנועות. החרב, כרגיל, הייתה קלילה בידיו, צייתה לתנועות ידו ונתנה לו תחושה של רוממות רוח. הוא דמיין לעצמו כמה כבדה הייתה יכולה להיות אילו הייתה אמִתית.

גיל בחן חרב מעט ארוכה יותר בעלת נדן מוזהב.

״יש פה מגוון ממש קטן של כלי נשק.״ לירון היה רגיל לאפשרויות רבות בהרבה במשחקים.

״זה משחק הרפתקאות, לא משחק מלחמה.״

״אז אפשר להיות כהן במקום לוחם?״

״לא בגרסת הניסיון,״ אמר גיל, ״אבל בגרסה המסחרית-״

האדמה רעדה מתחת לרגליהם, והכול החשיך סביבם. לירון שמע קול של אישה שדיברה בשפה זרה, ״טְרִי דַלּוֹר קָדִי קָדִי״. החושך התפוגג והוא ראה מישור מטושטש, וגיל אמר לידו בקול מבוהל, ״מחשב, סיום תוכנית,״ ושוב החשיך. האדמה שקטה.

״מה קרה?״ שאל לירון וקולו נשמע אטום. הוא הסיר את הקסדה מראשו, וכך עשה גם גיל.

״מה קרה?״ שאל לירון.

״לא יודע,״ גיל נראה מבולבל, ועיניו נעו על פני קירות החדר הלוך ושוב.

״מה זה היה? באג?״

״כנראה,״ גיל פלט אנחה.

״אתה בטוח? שמעתי אישה מדברת ולא הבנתי אותה, ואחר כך ראיתי נוף אחר שלא שייך.״

״נו, כן, באג. לא יודע מאיפה באה האישה ומה קרה לנוף. ואני לא יודע למה החליפות רעדו,״ מצחו של גיל התקמט והוא נאנק.

״שוב הראש?״

״כן,״ אמר גיל. הוא הניח לקסדה להישאר תלויה מהחיבור שלה למתקן וניתק את חיבורי החליפה שלו. לירון עשה אותו דבר. גיל התפשט מהחליפה והתיישב על הספסל שליד הקיר. הוא הצמיד יד אחת למצחו ונאנק.

״אני אביא לך כדור,״ אמר לירון. הוא היה מודאג. גיל כמעט לא זז מהמחשב בחצי השנה האחרונה וסבל מכאבי ראש משונים.

לירון הלך למקרר כדי להביא תרופה. שירז, העוזרת שלהם בחמש השנים האחרונות, הוציאה כלים מהמדיח והכניסה לארון.

״נו, איך המשחק של גיל?״ שאלה שירז בחיוך.

״התחיל נחמד, אבל נתקע בגלל באג,״ אמר לירון. ״ועכשיו לגיל כואב הראש,״ הוא הראה לה את חפיסת הכדורים שהוציא מהמקרר.

שירז הנהנה, ״תגיד לו שישתה הרבה מים.״

לירון לקח כוס מים וחזר לחדר המחשב. גיל כבר ישב מול המחשב ובחן שורות קוד. לירון שמע אותו אומר, ״אי אפשר להמשיך כל עוד יש באג. אני חייב למצוא אותו.״

״אל מי אתה מדבר?״ שאל לירון.

״אליך,״ אמר גיל. ״שאלת למה אנחנו לא ממשיכים.״

״מה פתאום?״ אמר לירון. ״הבאתי לך כדור בשביל הכאב ראש. קום מהמחשב.״

״אני חייב למצוא את הבאג,״ אמר גיל בלי להסתכל עליו, ״וכבר עבר לי הכאב.״

כאבי הראש של גיל נעלמו דווקא ליד המחשב. לירון דאג. הוא הניח לידו את החפיסה והמים, הלך לסלון והתיישב על הספה. הוא לחץ על כפתור התקשורת בשעון שלו ואמר ״דוד שיר״. השעון חייג ואחיה של אמו ענה. הוא היה רופא.

״היי, לירון, מה שלומך?״ שאל דוד שיר.

״אני בסדר. יש לך רגע בשבילי?״

״אפילו כמה רגעים.״

״אתה זוכר את החבר שלי גיל?״ אמר לירון, ״עם הכאבי ראש? אלו שעוברים רק ליד המחשב?״

״הוא עוד לא הלך להיבדק?״ שאל דוד שיר. ״אמרתי לך, לירון-״

״כן, אני יודע,״ קטע אותו לירון. ״אמרתי לו ללכת לרופא כבר כמה פעמים. הוא לא מקשיב לי. אתה חושב שתוכל לדבר אִתו?״

״בטח. אני יכול לקפוץ אליכם בשבוע הבא, או שתביא אותו למחלקה,״ הציע דוד שיר.

״חשבתי על קצת יותר מהר, אם זה בסדר,״ אמר לירון. ״אני ממש דואג לו.״ הוא כמעט הוסיף שנדמה לו שגיל שומע קולות, אבל עצר את עצמו ברגע האחרון. דוד שיר עלול לחשוב שגיל זקוק לפסיכיאטר.

״אני מבין,״ אמר דוד שיר, וגם הוא נשמע מודאג. ״בסדר. אני יכול לבוא בשבת, אם זה בשביל חבר שלך. רק תדאג שהוא יהיה אצלך.״

״הוא כל הזמן אצלי. תודה, דוד שיר. אני ממש מעריך את זה,״ אמר לירון.

״מה שלום אימא שלך?״ שאל דוד שיר.

״לא ראיתי אותה כבר יומיים,״ אמר לירון, והניח למרירות להתגנב לקולו. ״אני חושב שהיא ישנה במשרד. יש להם איזו עסקה לחתום עליה.״

דוד שיר צקצק בלשונו כאילו היה סבתא דינה.

״היא אפילו לא התקשרה?״ שאל. לירון פתח את פיו לענות, אבל אז נשמע הצפצוף של שיחה ממתינה. הוא הביט בשעון. אימא.

״היא בדיוק מתקשרת עכשיו,״ אמר. ״אני אענה לה. ביי.״

״ביי,״ אמר דוד שיר.

לירון החליק את ידו על המכשיר ואמר, ״אימא?״

״קיבלתי עכשיו טלפון מהמנהלת שלך. שוב התחצפת למורה לתנ״ך,״ אמרה.

״שלומי מצוין, אימא, ומה שלומך?״ אמר לירון בעוקצנות.

״אל תתחכם, לירון. מה אמרת למורה?״

״היא שאלה למה לא הכנתי שיעורים, ואמרתי לה שהם היו משעממים.״

״ובגלל זה מפריעים לי בעבודה?״

״אני באמת מאוד מצטער,״ אמר לירון בהגזמה וגלגל את עיניו. כבר בשנה שעברה היה נדמה לו שהמנהלת מנסה לנצל כל תירוץ טיפשי כדי להתקשר להורים שלו.

״אתה באמת צריך להצטער,״ אמרה אימא בחמיצות. הוא הניח שהיא עסוקה יותר במחשב שלה מאשר בשיחה. ״הייתי באמצע ישיבה מאוד חשובה. שזה לא יקרה שוב.״

״טוב, אימא, לפחות זה נתן לך סיבה להתקשר לבן היחיד שלך אחרי יומיים שלא דיברת אתו.״ הוא קירב את אצבעו לשעון כדי לנתק את השיחה. היא כבר הייתה מנותקת. היא בכלל שמעה אותו?

הציונים. זה כל מה שעניין את ההורים שלו. ציונים טובים כדי שיוכל להתקבל לפקולטה שתכין אותו לרשת את העסקים שלהם. לא היה אכפת להם מה דעתו בנושא, אפילו כשאמר במפורש שכשיהיה גדול יהיה רופא כמו דוד שיר. הם תמיד היו מאוכזבים מהציונים שלו, ולו נמאס מזה.

לירון הלך לחדר שלו כדי לתרגל את התפקיד של פק מול המראה. האודישנים יתקיימו בעוד כמה ימים, ואם הוא רוצה את התפקיד, הוא חייב להיות טוב מכל המתחרים. כשחלף ליד חדר המחשב שמע את גיל צועק, ״אבל אמרתי שיש באג!״

לירון עצר והביט פנימה. על המסך נראתה תמונה תלת־ממדית של הרחבה והדוכנים, ומעליה מרחפות שורות קוד. מבטו של גיל היה נעוץ במסך, והוא נראה קפוא כמו פסל.

״גיל?״ שאל לירון.

״יש באג,״ מלמל גיל, ולירון לא היה בטוח שהוא שמע אותו בכלל.

לירון נשך קלות את שפתו התחתונה בדאגה. הוא התכוון לספר לגיל שהזמין את דוד שיר, אבל החליט לנסות לסדר את זה כאילו דוד שיר קפץ לביקור במקרה. מה יקרה אם דוד שיר יחליט שגיל השתגע? הוא הלך להתאמן בחדר שלו.

 

הוא עמד מול הראי ודקלם את השורות של פק השדון, עוזרו השובב של אוברון מלך הפיות, שאותן כבר ידע בעל פה. התפקיד היה תפור עליו, עם קומתו הנמוכה, שערו החום החלק ויכולתו להיישיר מבטים חצופים באחרים. הפעם הוא ירשים את דימה הבמאי ויקבל תפקיד ראשי. הוא מעולם לא למד דבר בשקדנות כמו שלמד את המחזה בשבועיים האחרונים. בדמיונו נתן קולו של דימה הוראות בימוי, והוא ביצע אותן מול הראי.

״אני רואה את הכישרון שלך,״ דימה אמר בשנה שעברה, ״אתה רק צריך לתת לו לפרוץ החוצה.״ לירון היה נחוש בדעתו לקבל את אחד התפקידים הראשיים. אולי אז ההורים שלו יניחו את עבודתם בצד לכמה שעות ויבואו לצפות בהצגה.

קולות נרגזים הוציאו אותו מהריכוז. לירון ניגש לפתח החדר. זה היה קולו של גיל. לירון מיהר לחדר המחשב. שירז באה גם היא מהמטבח, כשהיא מנגבת את ידיה במגבת.

״תעזבו אותי בשקט,״ צעק גיל לתוך הטלפון שלו. הוא הקשיב רגע והמשיך, ״אף אחד לא יזרוק אותי מבית־ספר. אני יודע מה אני עושה. אני ארוויח מלא כסף מהמשחק הזה.״

״גיל,״ אמר לירון.

פניו של גיל האדימו והוא צרח, ״אבא, תעזוב אותי כבר! אני לא תינוק!״ ואחרי רגע, ״אני לא בא הביתה, אני אישן אצל לירון!״ והטיח את הטלפון ברצפה.

״מה אתה עושה?״ קראה שירז. גיל הרים את רגלו, הנחית אותה על הטלפון וצליל ריסוק נשמע.

״זהו. עכשיו הם לא יתקשרו אלי,״ אמר.

״גיל, מה קרה?״ שאל לירון.

״המנהלת התקשרה לאבא שלי בגלל הציונים, והוא החליט לצעוק עלי,״ אמר גיל. ״נמאס לי מהם. כל הזמן מציקים לי.״

״ריסקת את הטלפון שלך,״ אמר לירון. הוא סימן בידו לשירז שהוא יטפל בזה בעצמו. פיה התעקל והיא חזרה למטבח, לא מרוצה בעליל. גיל הסתכל למטה, ולירון ראה שהוא מחוויר. להוריו של גיל לא היה כסף לקנות לו טלפון חדש. אפילו את חוג המחשבים הוא מימן לבד מבייביסיטרים, והרגע ריסק את מתנת הבר־מצווה שלו מלפני שנתיים.

גיל בהה בשברי הטלפון, אובד עצות. לירון הביט בו לרגע ואז יצא מהחדר ונכנס לחדר שלו. הוא חיטט במגירה התחתונה ומצא את הטלפון ששימש אותו עד לפני שלושה חודשים. זה היה דגם מתקדם מזה שהיה לגיל, ולירון כבר הציע לו אותו בעבר כשהחליף לטלפון שמתקשר באמצעות השעון. גיל סירב.

לירון חזר לחדר המחשב. גיל אסף את השברים מהרצפה והשליך אותם לפח. לירון דחף את הטלפון לידיו. ״הנה. קח.״

גיל הביט בטלפון והושיט אותו בחזרה ללירון. ״מה פתאום, לירון, זה נורא יקר.״

לירון הסתיר את ידיו מאחורי גבו. ״אני לא צריך אותו.״

״גם אני לא. אני אסתדר,״ אמר גיל, ולירון ידע שהוא משקר. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לספר להוריו שריסק את הטלפון.

״הוא סתם שוכב לי במגירה,״ אמר לירון, וכשגיל היסס, הוסיף, ״אם יהיה לי למי למכור אותו, אני אקח אותו ממך בחזרה, בסדר?״

גיל הנהן. שניהם ידעו שהוא לא יבקש אותו שוב. בשביל הוריו של לירון הסכום הזה היה כסף קטן. הם אפילו לא זכרו שהמכשיר קיים.

גיל השפיל את מבטו. לירון ידע שלא קל לו לקבל את הטלפון. כדי להקל על האווירה שאל, ״אתה יודע איך לחבר אותו לקו שלך, נכון?״

גיל חייך חיוך קטן. ״נראה לי שאני אצליח,״ אמר ומיהר אל המחשב של לירון כדי להגדיר את הקו בטלפון החדש ולשאוב לתוכו את הגיבוי.

לירון הביט בו. הוא היה מודאג. גיל היה תלמיד מצטיין, אבל מאז שהחל לעבוד על המשחק הוא שכח כל דבר אחר. הוא הידרדר בלימודים, הסתבך בקטטות וסבל מהתפרצויות זעם. הם היו חברים מאז גן הילדים, וגיל אף פעם לא התנהג ככה.

 

  1. לירון מצמץ ובדק את השם על טופס הבוחן בספרות שקיבלו בחזרה ביום חמישי אחרי חופשת סוכות. אולי המורה החזירה לו את הטופס של מישהו אחר? אך לא, זה היה השם שלו. אולי הציון הוא עשר, והעיגול הזה הוא לכלוך? הם נבחנו על אחד מחמישה מחזות לפי בחירתם, ואחד מהם למרבה המזל היה 'חלום ליל קיץ', שאותו למד כל כך בשקדנות.

״רואים שלמדת את כל המחזה ולא רק את התקציר,״ אמרה לו עינת המורה. חיוכה נמחק כשהגישה לגיל טופס שכתוב עליו 65. כאילו נפגעה אישית מהידרדרותו בלימודים. גיל אפילו לא הסתכל. הוא ארז את חפציו ויצא.

מאוחר בלילה, כשלירון התאמן מול הראי, גיל בא לחדר.

״מה אתה עושה?״ שאל.

״מתאמן לאודישנים,״ אמר לירון.

״אודישנים?״

״להצגה!״ לירון הסתכל בו מוזר. ״הזיכרון שלך נדפק לגמרי? יש לי אודישנים ביום שני.״

״אה, נכון,״ אמר גיל, ״טוב, באתי להגיד לך שסיימתי לעבוד על הבאגים, אבל עכשיו כבר מאוחר. אז אני אבוא מחר להמשיך את המשחק, בסדר?״

״אולי נדחה את זה לאחרי האודישנים?״ הציע לירון. ״אני צריך לתרגל.״

״נראה. בכל מקרה אני אבוא להסתכל שוב על הכול כשאני לא עייף,״ אמר גיל.

 

*

 

לירון רצה מאוד להראות את הציון הטוב להוריו כדי שיהיו מרוצים. אך אביו היה בכנס בנקאים בלונדון, ואמו לא חזרה מהעבודה לפני שהלך לישון.

ביום שישי בבוקר, כשהתעורר, להפתעתו אמו עדיין הייתה בבית. היא ישבה ליד שולחן פינת האוכל, כשהיא כבר מאופרת ולבושה בקפידה. על מסך הטלוויזיה מולה היה פתוח אתר כלכלי, וכוס השייק הירוק שלה עם התרד והקייל בידה. לירון אף פעם לא היה בררן באוכל, אבל לדעתו לשייק הזה היה טעם של דשא. אימא תמיד אמרה שהמשקה נותן לה אנרגיות בבוקר, והתמידה בשתייתו כבר שנתיים. כשלירון הגיח מהמסדרון היא לגמה את הלגימה האחרונה והניחה את הכוס הריקה על השולחן. לירון הסתובב מיד והלך להביא את טופס המבחן. עד שחזר, אמו כבר פתחה את הדלת כשמפתחות המכונית בידה.

״אימא,״ הוא קרא ונחפז לכיוונה.

גיל נכנס בעד הדלת הפתוחה, הפטיר ״שלום״ ונעלם בחדר המחשב.

״בוקר טוב,״ אמרה אימא. ״שתלתי בטלפון שלך תזכורת ללמוד למבחן באלגברה. הוא צריך לצפצף בעוד רבע שעה.״

לירון שכח לרגע את הטופס בידיו והביט בה בפליאה. ״את יודעת מתי המבחן באלגברה?״

״ביקשתי מהמורה שתשלח אלי את לוח המבחנים שלך כדי לשלוח לך תזכורות. אני לא מוכנה לעוד תלונות ממנה על ציונים גרועים.״

״אז יש לי משהו בשבילך.״

״זה ארוך? אני חייבת ללכת לפגישה, אבל אני אחזור בצהריים.״

״קיבלתי מאה במבחן,״ אמר לירון והושיט לה את הטופס.

״באמת?״ שאלה אימא וחייכה כשלקחה את הדף. לירון חייך גם הוא.

״המורה הייתה ממש מרוצה,״ אמר.

החיוך של אמו נמחק, ״זה בספרות.״

״כן, זה מאה!״

״ואיך זה ישפר את הציונים שלך במתמטיקה?״

לירון חש את סנטרו נשמט. משהו קר פשט בתוכו.

״לירון, אני ממש שמחה שקיבלת ציון טוב,״ אמרה אימא, והחיוך שעלה על פניה הפעם היה מזויף, כמו בפגישות העסקים שלה. ״אבל אתה צריך להשקיע במקצועות שיאפשרו לך להתקבל לאוניברסיטה טובה. ציון בספרות לא עוזר למִנהל עסקים.״

״אני לא הולך ללמוד מִנהל עסקים,״ סינן לירון. ״אני אהיה רופא.״

״כמו הדוד שלך?״ שאלה אימא. ״ראית איך הוא עובד קשה וכמה מעט הוא מרוויח?״

״לא אכפת לי.״

״בלי שטויות, לירון. ובכל מקרה, גם בשביל רפואה צריך ציונים טובים. זה,״ היא טפחה על הנייר, ״לא יביא אותך לשום מקום.״

לירון ידע שהיא צדקה, אבל לא היה מוכן להודות בזה בפניה. למה היא לא יכולה פשוט לשמוח על הציון הטוב? הוא בלע את התשובה החריפה שעמדה על לשונו ולקח את הבוחן בחזרה.

היא נשקה על לחיו ואמרה, ״אבל כל הכבוד, חמוד שלי.״ והלכה. לירון קימט את הבוחן לכדור והשליך אותו בכל כוחו על הספה. הוא נשם עמוקות עד שחש שהוא מסוגל לשלוט בקולו, ופנה אל חדר המחשב.

״גיל, לא תאמין מה אימא שלי אמרה עכשיו,״ הוא אמר. על הצג התנוססה הכתובית ״וידרמן הפקות״ ומתחתיה קובייה מסתובבת, הסימן למשחק פעיל. הדלת לחדר החליפות הייתה סגורה.

״גיל, מה אתה עושה?״ שאל לירון ופתח את הדלת. גיל כבר היה לבוש בחליפה והחל לחבר אותה לעמדה.

״בודק את המשחק,״ אמר גיל.

״בלעדי?״

״כמה דקות. רק לראות שזה זורם ולא נתקע.״

לירון לא הצליח להאמין למשמע אוזניו. איך גיל מעז בכלל להעלות על דעתו שהוא ישחק לבד?

״אמרנו שנחדש את המשחק אחרי האודישנים שלי.״

״היינו ממש בהתחלה,״ אמר גיל. ״נתחיל שוב מחדש אחרי האודישנים.״

״עצור!״ קרא לירון וגיל, הכבל האחרון בידו, קפא על מקומו. ״אני מצטרף אליך.״

״לירון, אני לא הולך לשחק,״ אמר גיל. ״רק להסתובב שם ולראות שהכול עובד חלק, בלי רעידות וקפיצות.״

״אם אתה לא ניגש מיד למחשב להגדיר שני שחקנים, אני מוציא אותו מהחשמל,״ אמר לירון.

גיל הביט בו לרגע, ואז מעבר לו אל חדר המחשב. הוא נראה מבולבל.

״טוב, בסדר…״ החל לומר ואז פלט אנקה והצמיד את ידו למצחו. ״הראש,״ מלמל.

״אז לך הביתה ונעשה את זה אחרי האודישנים.״

״לא, אני כבר כאן והכול מוכן,״ אמר גיל והרים את הקסדה.

״אם אתה שם את הקסדה, אני מנתק,״ אמר לירון.

גיל הוריד את הקסדה בחזרה. ״לירון, מה אכפת לך לתת לי לבד? חצי שעה, זה הכול.״

לירון נזכר שגם לפני שהתחילו לשחק בפעם הקודמת גיל נורא רצה לנסות את המשחק לבד, ולירון היה צריך להתעקש שישתף אותו. למה שוב הוא מנסה להשאיר אותו בחוץ?

״זה המחשב שלי!״ אחרי ההשפלה שספג מאימא שלו, לירון לא התכוון לוותר. הם הביטו זה בזה עד שגיל נכנע והסיר את הקסדה. לירון חיכה בזמן שגיל שינה את הגדרת השחקנים ובחר את הנקודה שבה נפסק המשחק הקודם. הוא שוב הצמיד את ידו לראשו.

״מה יהיה עם הראש שלך?״ שאל לירון.

״שום דבר,״ מלמל גיל. ״אני בסדר.״ הקובייה החלה להסתובב שוב.

שניהם נכנסו לחדר המחשב, וגיל המתין עד שלירון עטה על גופו את החליפה. הם חיברו את עצמם למתקן המציאות המדומה וחבשו את הקסדות.

״מחשב, התחל תוכנית.״

 

השאירו תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם לעולםשדות נדרשים מסומנים *

*