בית » ספרות » טעימות קריאה » מפעילי הקללות: כפפה אדומה – פרק ראשון לקריאה

מפעילי הקללות: כפפה אדומה – פרק ראשון לקריאה

כפפה אדומה - טעימות קריאה - הספרייה הפנטסטית

כפפה אדומה, הספר השני בסדרת מפעילי הקללות, מאת הולי בלק, ראה אור בהוצאת גרף, ואנחנו שמחים להביא לכם את הפרק הראשון

תקציר העלילה (מגב הכריכה)

כפפה אדומה, הספר השני בטרילוגיה, נפתח זמן קצר לאחר אירועי "חתולה לבנה". עתה קאסל הוא נער בוגר יותר, חכם יותר ו… מאוהב יותר. ואם החיים לא מסובכים מספיק לנער מתבגר כמוהו, הוא מוצא את עצמו במרכזה של פרשת דרכים לא פשוטה: בידיו הכוח לשנות את גורל משפחתו או את גורלה של משפחת הנערה בה הוא מאוהב עד כלות. הולי בלק חוקרת באופן חודר וחכם את תהליך ההתבגרות, דרך סיפור אהבה שמתרחש בעולם שהוא כמעט (אבל רק כמעט) העולם המוכר לנו. ההזרה המעודנת שהיא מבצעת כדי ליצור עולם מורכב ושונה במקצת מזה שאנו מכירים, מעניקה לסיפור פרספקטיבה מרתקת במיוחד.

כפפה אדומה
סדרה: מפעילי הקללות
תרגום מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון
הוצאת גרף (2017)
275 עמודים

* * *

הקדשה:

לחתולה הלבנה הקטנה

שהופיעה על סף דלתנו

קצת אחרי שהתחלתי לכתוב את הסדרה הזאת.

היא חיה זמן קצר בלבד,

ואנחנו מתגעגעים אליה מאוד.

 

פרק 1

אני לא יודע אם יום או לילה כשהבחורה קמה ללכת. השמלה שלה כסופה כמו קשקשי דג ומרשרשת על החלק העליון של ירכיה כמו קישוטים של חג המולד כשהיא פותחת את הדלת של החדר במלון.

אני מתאמץ לזכור איך קוראים לה.

"אז אתה תספר עלי לאבא שלך בקונסוליה?" מרוח לה שפתון על הלחי. הייתי צריך לומר לה לנקות אותו, אבל התיעוב העצמי שלי עצום כל כך עד שאני שונא גם אותה, לא רק אותי.

"בטח," אני אומר.

אבא שלי אף פעם לא עבד בשום קונסוליה. הוא לא משלם מאה אלף לכל אחת שיוצאת לשליחות של רצון טוב באירופה. אני לא מחפש כישרונות ל"טופ מודל הבאה". דוד שלי הוא לא המנג'ר של יו-2. לא ירשתי רשת מלונות. אין מכרות יהלומים באדמות של המשפחה שלי בטזמניה. אלה רק חלק מהסיפורים שאמא שלי השמיעה לאורך הקיץ באוזני רצף בלונדיניות בתקווה שהן יגרמו לי לשכוח את לילה.

הן לא.

אני מרים מבט לתקרה. אני ממשיך לבהות בה עד שאני שומע את אמא שלי מתחילה לזוז בחדר הסמוך.

אמא יצאה מהכלא לפני איזה חודשיים. אחרי שנגמרו הלימודים היא העבירה את שנינו לאטלנטיק סיטי, ושם אנחנו משיגים חדרים באמצעות כל מיני הונאות, ורושמים על החשבון את כל מה שאנחנו אוכלים ושותים. אם הצוות מתעקש יותר מדי על תשלום, אנחנו פשוט ממשיכים למלון הבא בתור.

אמא מפעילת רגשות, אז היא אף פעם לא צריכה להשאיר כרטיס אשראי בקבלה.

בזמן שאני חושב על זה, היא פותחת את הדלת בין החדרים שלנו.

"מתוקי," אמא אומרת, כאילו זה בכלל לא מוזר למצוא אותי שוכב על הרצפה בתחתונים. השיער השחור שלה אסוף בקליפסים ועטוף באחד מצעיפי המשי שלה, כמו שהיא תמיד מסדרת אותו כשהיא ישנה. היא לובשת את החלוק מהמלון הקודם, קשור במהודק סביב מותניה הרחבים. "אתה מוכן לארוחת בוקר?"

"רק קפה, אני חושב. אני אכין." אני דוחף את עצמי מהרצפה ומשרך רגליים לקומקום שבחדר. יש שקית נס קפה, סוכר ואבקת מלבין קפה על מגש מפלסטיק.

"קאסל, כמה פעמים אני צריכה לומר לך שלא בריא לשתות מהדברים האלה? מישהו אולי בישל בהם סמים." אמא מזעיפה פנים. היא תמיד מפחדת מהדברים הכי מוזרים. קומקומים במלונות. טלפונים סלולריים. אף פעם לא מדברים נורמליים, כמו משטרה למשל. "אני אזמין לשנינו קפה מהמטבח."

"יכול להיות שגם שם מבשלים סמים," אני אומר, אבל היא מתעלמת ממני.

היא הולכת לחדר שלה ואני שומע אותה מתקשרת. ואז היא חוזרת לפתח. "הזמנתי לך חביתת חלבונים וטוסט. ומיץ. אני יודעת שאמרת שאתה לא רעב, אבל אתה צריך כוחות להיום. מצאתי קורבן חדש." החיוך שלה כל כך גדול שאני כמעט רוצה לחייך יחד איתה.

זאת אמא שלי.

 

 

תאמינו או לא, יש בעולם כתבי עת שקוראים להם "חיי מיליונרים" או "מיליונרים בניו ג'רזי" או מה שלא יהיה, ויש בהם כתבות דיוקן על זקנים שמסתובבים בבתים שלהם ומשוויצים באוצרות שלהם. אין לי מושג מי עוד קונה אותם, אבל הם מושלמים בשביל אמא שלי. אני חושב שמבחינתה הם קטלוג קניות לרודפות בצע.

באחד המגזינים האלה היא מצאה את קלייד אוסטין. הוא הופיע בעמוד אחרי כתבה על המושל פאטון, שונא מפעילי הקללות, באחוזה שלו, דראמת'ווקט. למרות שהתגרש לאחרונה, לפי הכתבה, אוסטין עדיין מצליח ליהנות מסגנון חיים שכולל מטוס פרטי, בריכת אינסוף מחוממת ושני כלבי בורזוי שנוסעים איתו לכל מקום. יש לו בית באטלנטיק סיטי, שם הוא אוהב לסעוד במסעדת הבשר של מורטון ולשחק קצת בלאק ג'ק כשהוא מצליח לצאת מהמשרד. בצילום שלו נראה ברנש נמוך ורחב עם תוספות שיער.

"תלבש משהו מלוכלך," אומרת אמא. היא יושבת ליד השולחן שלה, ומתקינה זוג חדש של כפפות כחולות עזות צבע. היא יוצרת חורים זעירים בקצות האצבעות: קטנים מספיק כדי שלא ישימו לב אליהם, גדולים מספיק כדי שעורה ייגע בעורו של הקורבן.

"מלוכלך?" אני אומר מן הספה. אני סרוח בסוויטה שלה. אני בכוס הקפה השלישית, שלושתן מלאות שמנת. אכלתי גם את הטוסט.

"מקומט. משהו שתיראה בו כמו הומלס נואש." היא מתחילה לשחרר את התלתלים שלה בזה אחר זה. עוד מעט היא תתחיל למרוח חומרים על הפרצוף ולסלסל את הריסים. לוקח לה שעות להתארגן.

"מה התוכנית?" אני שואל.

"אמרתי שאני המזכירה שלו והעמדתי פנים ששכחתי לאיזו שעה הוא הזמין מקום אצל מורטון," אומרת אמא. "נכון שזה אדיר שבעיתון ממש כתוב איפה אפשר למצוא אותו? וזה הצליח. הוא יאכל שם בשמונה הערב."

"ממתי את יודעת את זה?" אני שואל אותה.

"כמה ימים." היא מושכת כתפיים, מציירת קו מוקפד בשחור מעל העיניים. אי אפשר לדעת ממתי היא יודעת באמת. "אה – וקח את השקית שליד המזוודה שלי."

אני מחסל את הקפה וקם. בשקית יש גרביונים. אני מניח אותם על השולחן שלה.

"הם בשבילךָ."

"את רוצה שאני איראה הומלס נואש, אבל גם מהמם?" אני שואל.

"על הראש," היא אומרת, מסתובבת בכיסא ומחקה את התנועה, כאילו אני דביל. "אם יסתדר עם קלייד, אני רוצה שהוא יוכל לפגוש אותך גם בתור הבן שלי."

"נשמע לי שכבר הכנת תוכנית שלמה," אני אומר.

"נו, באמת," היא אומרת בתוקף. "הלימודים מתחילים בעוד פחות משבוע. אתה לא רוצה ליהנות קצת?"

 

 

כמה שעות לאחר מכן אמא נוקשת לאורך הטיילת מאחורי בעקבי פלטפורמה. השמלה הלבנה שלה מתנופפת ברוח של סוף הקיץ. המחשוף נמוך כל כך שאני מפחד שהציצים שלה ממש ייפלו ממנו אם היא תזוז מהר מדי. אני יודע שמטריד שאני שם לב לזה, אבל אני לא עיוור.

"אתה יודע מה אתה אמור לעשות, נכון?" היא אומרת.

אני מחכה שהיא תגיע עד אלי. היא עוטה כפפות מבד זהב מתכתי ומחזיקה תיק יד בצבע זהב. היא כנראה החליטה לוותר על הכחולות. אבל זאת חתיכת תלבושת. "לא, למה שלא תגידי לי בפעם המיליון?"

אני רואה את הזעם חולף על פניה כמו סערה. העיניים שלה הופכות קשות.

"אני יודע, אמא," אני אומר בקול שאני מקווה שמפייס אותה. "לכי לפני. לא כדאי שנדבר."

היא מקרטעת לעבר המסעדה, ואני ניגש למעקה הטיילת ומביט אל הים. זה אותו נוף שראיתי מהפנטהאוז של זכרוב באטלנטיק סיטי. אני חושב על לילה בגבה אלי, מביטה לעבר המים השחורים.

הייתי צריך להגיד לה אז שאני אוהב אותה. אז, כשהיתה לזה משמעות.

ההמתנה היא החלק הכי קשה בכל מעשה הונאה. הרגעים חולפים והידיים מתחילות להזיע בציפייה למה שעתיד לבוא. המחשבות מתרוצצות. הכול דרוך מרוב אדרנלין, אבל אין מה לעשות.

הסחת דעת גורמת אסון. זה הכלל של אמא.

אני פונה בחזרה לעבר המסעדה ומכניס יד בכפפה לתוך הכיס, נוגע בחתיכת הגרביונים המקומטת. גזרתי את החלק של כף הרגל בסכין מטבח שהיה בחדר.

אני שומר על מיקוד, בוחן את הקהל, רואה איך אמא שלי מחדירה פיתוי להליכתה האיטית להדהים. עוד נהיה כאן הרבה זמן. ולמען האמת, יכול להיות שהתוכנית הזאת אפילו לא תצליח. זה עוד דבר בקשר להונאות: חייבים לפעול על די הרבה קורבנות לפני שמוצאים את הקורבן המושלם. זה שאפשר באמת לסחוט ממנו כל מה שיש לו.

אנחנו מחכים עשרים דקות, מרוחקים זה מזה כמעט גוש בניינים שלם. אמא עשתה את כל הדברים התמימים שאנשים עושים בטיול לילי: עישנה סיגריה, בדקה את השפתון, עשתה כאילו היא מתקשרת כמה פעמים מהטלפון הנייד שהיא שאלה ממני. ואילו אני התחלתי לקבץ נדבות. הרווחתי איזה שלושה וחצי דולר, וכשאני כמעט משיג עוד רבע דולר, קלייד אוסטין יוצא בצעדים כושלים ממסעדת מורטון.

אמא מתחילה לזוז.

אני קופץ מהמקום ומתחיל לנוע לעברה, מושך את הגרביונים על הפרצוף. זה קצת מאט אותי, כי הגרביונים האלה לא שקופים בכלל. אני בקושי רואה משהו.

אנשים מתחילים לצעוק. כן, כי מישהו עם גרביונים על הראש הוא אף פעם לא הטוב בסיפור. למעשה, הוא הסטריאוטיפ – אולי אפילו הארכיטיפ – של הרע.

אני ממשיך לרוץ, עובר בריצה על פני אמא שלי, וחוטף לה מהיד את התיק הזהוב.

היא מוסיפה את הצרחה שלה למקהלה.

"גנב!" אמא שלי צורחת. "הצילו! הצילווווו!"

עכשיו, זה החלק הבעייתי. אני חייב להמשיך לרוץ, אבל אני חייב לרוץ מספיק לאט בשביל שטיפוס שיכור ולא בכושר שכמה כוסיות מרטיני כבר משתכשכות לו בבטן דווקא יחשוב שהוא יכול לתפוס אותי.

"בבקשה – שמישהו יעזור לי!" צווחת אמא. "הוא לקח לי את כל הכסף!"

ממש קשה לא לצחוק.

אני רץ כמעט לתוך קלייד, מוודא שיהיה לו סיכוי לתפוס אותי. אבל אני חייב להודות שאמא צודקת. מה שהיא אומרת נכון, גברים רוצים להיות אבירים על סוס לבן. הוא מנסה לתפוס את היד שלי.

אני נותן לעצמי ליפול.

הנפילה חזקה. אולי בגלל הגרביונים על הפרצוף, או שאולי פשוט איבדתי שיווי משקל, אבל אני נופל בכוח על האספלט, ויד אחת נשרטת לי כל כך שאני מרגיש איך הכפפה נחתכת. אני די משוכנע שגם הברכיים שלי נשרטות, אבל אני רק מרגיש אותן משותקות.

אני מפיל את התיק.

קלייד נותן לי אגרוף בחלק האחורי של הראש לפני שאני מספיק לדחוף את עצמי ולקום. זה כואב. חסר לה שהיא לא תעריך את זה. ואז אני קם ורץ. בכל המהירות. מושך את הזבל הזה מהפרצוף שלי ומעיף את עצמי בחושך הכי מהר שאני יכול.

אני משאיר את קלייד אוסטין להיות גיבור, להחזיר לעלמה במצוקה את התיק המוזהב שלה.

משאיר אותו להבחין כמה היא מקסימה כשעיניה עולות על גדותיהן בהכרת תודה.

משאיר אותו לשים עין על הציצים שלה.

 

 

אמא צוהלת ושמחה. היא פותחת את בקבוק היין האיטלקי התוסס מהמיניבר בזמן שאני שופך מי חמצן שמקציפים על היד שלי. שורף לי נורא.

"הוא רוצה להיפגש לשתות משהו מחר בערב. אמרתי לו שהמינימום שאני יכולה לעשות הוא להזמין אותו למשקה. הוא אמר שאחרי מה שעבר עלי הוא ישלם, וזהו זה. נו, זה לא נשמע מבטיח?"

"בטח," אני אומר לה.

"הוא יבוא לקחת אותי מכאן. בשש. אתה חושב שאני צריכה להיות מוכנה כשהוא יגיע או שאתה חושב שאני צריכה להזמין אותו לחדר לשתות משהו עד שאני גומרת עוד כמה דברים קטנים? אולי להיות בחלוק?"

אני עושה פרצוף. "לא יודע."

"תפסיק לחשוב על זה ככה. זאת עבודה. אנחנו צריכים מישהו שיפרנס אותנו. ישלם על בית הספר היוקרתי שלך – וההלוואות של בארון. בעיקר עכשיו, כשפיליפ לא בטוח כמה זמן עוד תהיה לו עבודה." היא זורקת אלי מבט אפל, כאילו שכחתי שאני זה שהכניס אותו לצרות עם הבוס של משפחת פשע. כאילו תכף יתחיל להיות אכפת לי. הם עשו לי דברים הרבה יותר גרועים.

"רק אל תפעלי על קלייד," אני אומר בשקט. "את לא צריכה. את מקסימה מספיק בזכות עצמך."

היא צוחקת ומוזגת את היין שלה לכוס מים. הוא תוסס כמו מי החמצן. "מעשה אימהות סימן לבנים. שנינו מקסימים כשאנחנו רוצים משהו. נכון, קאסל?"

"אז אני רוצה שלא תחזרי לכלא," אני אומר. "אז מה? זה אמור להיות סוד?"

פעמון הדלת של החדר שלה מזמזם. "מה הזמנת?" אני שואל אותה, וניגש לפתוח.

אמא משמיעה קול בהלה, אבל היא מאחרת את המועד.

קלייד אוסטין עומד במסדרון, בקבוק ג'ק דניאלס מתנדנד בידו. "אוי," הוא אומר, נבוך. "כנראה טעיתי בחדר. חשבתי –"

ואז הוא רואה אותי כמו שצריך – הדם על הג'ינס, השריטה על היד החשופה. והוא רואה את אמא שלי יושבת על המיטה. והוא יודע. פניו מתכערים.

"עבדתם עלי," הוא אומר. "אתה והיא." האופן שבו הוא אומר "היא" מספר לי כל מה שהוא חושב עלינו.

אני מתחיל להסביר, ואז הוא מניף את הבקבוק לעבר הראש שלי. אני רואה אותו זז, אבל אני מגושם מדי, איטי מדי. הוא משמיע חבטה חלולה ואיומה על הרקה שלי.

אני פוגע בשטיח, מסוחרר. כאב עמום מעלה בי בחילה. זה המחיר שאני משלם על הזלזול בו. אני מתגלגל אל הגב ומספיק לראות אותו מעלי, מרים את הבקבוק כדי להכות שוב.

אמא צווחת ושורטת בציפורניה את הצוואר שלו.

הוא מסתובב בחטף, פרוע, מניף. המרפק שלו פוגע. היא עפה לאחור אל השולחן. המראה המגדילה שלה נסדקת על הקיר, והרסיסים נופלים כמו קונפטי נוצץ.

אני מרים יד חשופה. אני יכול לעצור אותו במגע אחד.

אני יכול להפוך אותו לג'וק.

אני יכול להפוך אותו לשלולית שמן.

אני ממש רוצה.

אבל קלייד מתאבן, והוא מביט סביב כאילו פתאום אין לו מושג איפה הוא נמצא. "שנדרה?" הוא אומר בעדינות, ומושיט יד לעבר אמא שלי. "אני כל כך מצטער. פגעתי בך?"

"זה בסדר," אמא אומרת בקול מרגיע, וקמה לאט. היא מעווה פנים. יש דם על השפה שלה. "פשוט באת להביא לי משהו לשתות, מה? וראית את הבן שלי. אולי חשבת בטעות שהוא מישהו אחר."

"כנראה," הוא אומר. "הסתדרנו כל כך יפה, וחשבתי לי, למה לחכות עד מחר בערב? ואז… הוא באמת דומה לשודד, את חייבת להודות."

אמא היא מפעילת רגשות. היא לא יכולה לשנות את הזיכרונות שלו; אחי בארון יכול לעשות את זה, אבל הוא לא כאן. מה שאמא יכולה לעשות במגע אחד של ידה החשופה הוא לגרום לקלייד אוסטין לחבב אותה עד כדי כך שהוא יהיה מוכן לתת לה ליהנות מהספק. לגבי כל דבר. הכול. אפילו זה.

גל סחרחורת מכריע אותי.

"זה נכון, מותק," היא אומרת. "הוא באמת דומה קצת לשודד. זאת היתה טעות בתום לב. אני רק אלווה אותך עכשיו אל הדלת." אצבעותיה עולות אל צווארו, תנועה שאמורה לגרום לכל אדם להירתע – אצבעות חשופות, בלי כפפה – אבל זה לא מטריד אותו בכלל. הוא מניח לעצמו להיות מובל.

"אני ממש מצטער על מה שקרה," הוא אומר. "אני לא יודע מה קפץ עלי."

"אני מבינה," אמא אומרת לו. "ואני סולחת לך, אבל אני לא חושבת שאנחנו יכולים להתראות מחר. אתה מבין, נכון?"

בושה מלהיטה את פניו. "כמובן."

הראייה שלי מיטשטשת. היא אומרת עוד משהו מרגיע, אבל לא לי.

 

 

אנחנו עוזבים את המלון בבוקר. באור השמש החזק אני מרגיש כאילו המוח פועם לי בתוך הגולגולת. העור שלי חלקלק מזיעה – זיעה לא טבעית, כזאת שנובעת מפציעה. כל תנועה גורמת לי סחרחורת, כאילו אני נוסע בעת ובעונה אחת באלף רכבות הרים. בזמן שאנחנו מחכים לעובד החניון שיביא את המכונית שלי, אני מחטט בילקוט כדי למצוא את משקפי השמש ומנסה שלא להביט בחבורה הכהה על הכתף של אמא.

היא לא הוציאה הגה מאז שאמרה לי שאנחנו עוזבים – לאורך כל זמן האריזה ואפילו הירידה במעלית. אני רואה שהיא רותחת מזעם.

אני מרגיש חולה מדי, ולא יודע מה לעשות בקשר לזה.

בסופו של דבר המרצדס העתיקה והחלודה שלי עוצרת לפני המלון. אמא נותנת משהו לנהג ולוקחת את המפתחות, ואני מתיישב בצד השני. המושב חם מתחת לרגלי, אפילו דרך הג'ינס.

"איך פתחת ככה את הדלת?" היא צועקת ברגע שאנחנו מתנתקים מהמדרכה. "בלי להסתכל דרך חור ההצצה, בלי לשאול מי שם?"

אני מתכווץ למשמע קולה.

"אתה טיפש, קאסל? לא לימדתי אותך שאסור לעשות דברים כאלה?"

היא צודקת. זה היה מעשה פזיז. טיפשי. הלימודים בבית הספר הפרטי דירדרו אותי לרשלנות. טעות טיפשית כזאת היא בדיוק מה שמבדיל בין רמאי ראוי לשמו לבין חובבן. חוץ מזה, ההדף מהפעלת הרגשות מערער את היציבות הרגשית שלה. לא שהיא לא הפכפכה גם במצב רגיל. אבל ההפעלה מחריפה את אי היציבות. גם כעס. אין לי מה לעשות, רק לעבור את הסערה.

הייתי רגיל להתנהגות הזאת שלה כשהייתי ילד. אבל היא היתה בכלא מספיק זמן, כבר שכחתי כמה איומה היא יכולה להיות.

"אתה טיפש?" היא צורחת. "תענה לי!"

"די," אני אומר, משעין את הראש על השמשה ועוצם את העיניים. "די, בבקשה. אני מצטער, טוב?"

"לא," היא אומרת, קולה מרושע ומלא ביטחון. "אף אחד לא עלוב עד כדי כך. אתה עשית את זה בכוונה! רצית להרוס לי הכול."

"נו, באמת," אני אומר. "לא חשבתי. אמרתי שאני מצטער. תראי, אני זה עם הבליטה הנפוחה בראש. אז אנחנו חייבים לעזוב את אטלנטיק סיטי? אנחנו אמורים לעזוב תוך שבוע ממילא לפני שאני חוזר ללימודים."

"אתה עשית לי את זה בגלל לילה." מבטה על הכביש, אבל עיניה נוצצות בחמת זעם. "כי אתה עדיין כועס."

לילה. החברה הכי טובה שלי, שחשבתי שהרגתי.

"אני לא מדבר עליה," אני מסנן. "לא איתך."

אני חושב על פיה הרחב ומלא ההבעה של לילה, על קצותיו מתרוממות. אני חושב עליה שוכבת על המיטה שלי, מושיטה אלי ידיים.

במגע אחד של ידה, אמא גרמה ללילה לאהוב אותי. וגם וידאה שהיא לא תוכל להיות שלי לעולם.

"פגעתי בך?" אמא אומרת, עולצת באכזריותה. "מדהים שבאמת חשבת שאתה מספיק טוב בשביל הבת של זכרוב."

"תשתקי," אני אומר.

"היא ניצלה אותך, דביל קטן וטיפש. בסופו של כל הסיפור, היא לא היתה מעיפה בך חצי מבט, קאסל. אתה היית מזכיר לה את בארון ואת התקופה הקשה וזה הכול."

"לא אכפת לי," אני אומר. רועדות לי הידיים. "זה עדיין עדיף על –" עדיף על המצב הנוכחי, שבו אני חייב להימנע מכל מגע איתה עד שהקללה תתפוגג. עדיף מאיך שהיא תסתכל עלי כשזה יקרה.

התשוקה של לילה כלפי היא סילוף של אהבה. פרודיה.

וכמעט לא היה אכפת לי, כל כך רציתי אותה.

"עשיתי לך טובה," אמא אומרת. "אתה צריך להיות אסיר תודה. אתה צריך להודות לי. נתתי לך את לילה על מגש של כסף – משהו שבחיים לא היית יכול לקבל בצורה אחרת."

אני צוחק קצרות. "אני צריך להודות לך? במקומך לא הייתי מחכה לזה בקוצר רוח."

"אל תדבר אלי ככה," אמא שואגת, ונותנת לי סטירה, חזקה.

חזקה עד כדי כך שראשי המוכה פוגע בחלון. אני רואה כוכבים. פיצוצים קטנים של אור מאחורי המשקפיים הכהים. מאחורי העפעפיים.

"תעצרי," אני אומר. בחילה משתלטת עלי.

"אני מצטערת," היא אומרת. קולה שוב מתוק. "לא התכוונתי לפגוע בך. אתה בסדר?"

העולם מתחיל לנטות הצידה. "את חייבת לעצור."

"אולי כרגע אתה מעדיף ללכת ברגל ולא להתמודד איתי, אבל אם באמת נפגעת, עדיף לך –"

"תעצרי!" אני צועק, ומשהו בדחיפות שבקולי משכנע אותה. היא מטה את המכונית בחטף לעבר שולי הכביש ובולמת בכוח. אני יוצא בצעד כושל עוד לפני שאנחנו נעצרים לגמרי.

בדיוק בזמן כדי להקיא את נשמתי על העשב.

אני ממש מקווה שבוולינגפורד לא יבקשו ממני לכתוב חיבור על מה שעשיתי בחופשת הקיץ.

 

 

השאירו תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם לעולםשדות נדרשים מסומנים *

*