בית » ספרות » טעימות קריאה » לב של עץ / סיגלית דיל – פרק ראשון

לב של עץ / סיגלית דיל – פרק ראשון

לב של עץ - ספרי אימה - הספרייה הפנטסטית

בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך 'לב של עץ', ספרה החדש של סופרת הפנטזיה והאימה, סיגלית דיל

סופרת המתח, הפנטסיה והאימה, סיגלית דיל חוזרת עם ספר עשירי במספר, שעלילתו מתרחשת באנגליה של המאה הקודמת. בין ספריה הקודמים: תלתלים מכושפים, הפנימייה שלא היתה, הבובה, המכשף האפגני, טירת כחולי-העין, אנשי הקירות, לכודים באפלה ושעון הקסמים. אנחנו שמחים להביא לכם, להנאתכם ולהתרשמותכם, את הפרק הראשון של ספרה החדש – לב של עץ

סיפור העלילה

יש העונדים סרט שחור סביב צווארם לשם יופי, ויש העונדים סרט שחור סביב צווארם כדי להסתיר סוד אפל ומצמרר. יש ארונות עץ עתיקים ובהם בגדים, ויש ארונות עץ עתיקים שמסתירים בתוכם…

האם אתם מרגישים לפעמים כי מסתובבים בינינו אנשים שאינם באמת אנשים והם רק נראים כך? האם ייתכן שאנו נתקלים השכם והערב במי שלפני מאות שנים הסתיימו חייהם? מדוע אינם עוזבים את עולמנו ומניחים לנו? מה מבוקשם?

אם גם אתם מאמינים שקיימות רוחות מלבד אלה הנושבות בחוץ, קחו נשימה עמוקה ופתחו את הספר.

באנגליה, בתחילת המאה הקודמת, שינתה המלכה הטובה והרחמנית את פניה, ובן-לילה נהייתה רודנית, אכזרית וחסרת רגש. כל משרתיה ונתיניה החלו לפחד ממנה פחד מוות. מתילדה בתה נחרדה לגלות שלבה של אמה האוהבת התקשה לפתע פתאום ואפילו צבע עיניה הטובות השתנה והן נעשו קרות ומטילות אימה. גם הנערה קתרינה, המשרתת האישית והנאמנה של מתילדה, השתנתה ולא הייתה עוד כתמול שלשום. היא התחילה להיעלם ולהופיע באורח מסתורי, לצווארה סרט שחור, פניה חיוורים ומבטה קפוא.

מיהי התינוקת המגיעה לארמון ומה עולה בגורלה? מיהם שר הרהיטים ושר הזמן האימתניים המגיחים אל הארמון בחשאי? כיצד הם נראים וממה הם עשויים? ומי מלחש מתוך רהיטי העץ העתיקים שבארמון?

הספר לב של עץ ייקח אתכם למסע מרתק במחוזות מסתוריים ומצמררים של אנגליה הקדומה. בין דפיו תגלו כיצד אפשר לנדוד אל העבר ועוד סודות מסעירים. בתום הקריאה אל תשכחו לשוב אל זמננו, פן תיפלו ברשתו של שר הזמן, האוסר לשחק בזמן ולשוטט בו.

 

קריאה נעימה!

* * *

 

1

 

 

"אימא'לה, יש מפלצת בארון!"

"לורי, חמודה שלי, הכול בראש הקטן והחמוד שלך. אין מפלצות בעולם, בוודאי לא בחדרך ובוודאי־ובוודאי לא בארון הבגדים שלך", השיבה אִמה של לורי וניגשה אל ארון העץ העתיק שהיו מגולפים עליו פיתוחים. היא אחזה בידית הזהב של הארון, פתחה את דלתו, הצביעה לעבר הבגדים המקופלים בקפידה בתאים ולעבר השמלות התלויות על קולבים והוסיפה: "את רואה? שום מפלצות, רק בגדים יפים ושלל שמלות מרהיבות".

"אבל אימא, לא פתחת את הדלת השנייה של הארון. אולי המפלצת מסתתרת דווקא שם", לחשה לורי המפוחדת מתוך מיטתה.

אולם האם איבדה את סבלנותה, כיסתה את בתה בשמיכה, נשקה ללחייה ובירכה אותה בברכת לילה טוב. היא כיבתה את האור, יצאה מן החדר וטרקה את דלתו.

לורי נעצה בחשש את שתי עיניה השחורות בארון הפתוח, ששכחה האם לסגור, והתקשתה להירדם.

 

באישון לילה התעוררה לורי מקולות רשרוש ומקול זמזום של המנון אנגליה. היא הזדקפה במיטתה בבהלה והסתכלה בקירות חדרה השחורים. אור אפלולי נגה מפנס הרחוב הישן והאיר קלות את החדר. צללית ענקית נראתה על הקיר, ובעיני לורי נדמתה למפלצת אימתנית מרובת זרועות ורגליים. לורי נרתעה לאחור, והצללית חיקתה אותה. רק אז הבינה לורי כי זו אינה אלא צלליתה שלה, אך למרות זאת המשיכה לפחד. היא לא יכלה להתאפק ושלחה מבט מפוחד אל ארון הבגדים. צמרמורת חלפה בגופה. דלת הארון הייתה פתוחה לרווחה, אך לא הייתה זו הדלת שאִמה שכחה לסגור.

"איזה פחד, מי סגר את אחת מדלתות הארון שלי ופתח את השנייה?" תהתה לורי בבעתה והתבוננה בדלת העץ הפתוחה ובמעילים והשמיכות שהציצו אליה מן הארון.

זמזום ההמנון גבר, ולורי הבינה כי הוא בוקע מתוך הארון. לפתע הבזיק דבר־מה מן הארון, ונראתה תזוזה בתוכו. לורי כיסתה בבהלה את פניה בשמיכה, אך לשמע פסיעות קרובות על השטיח הסירה אותה אט־אט מעיניה ושוב הציצה לעבר הארון. היא רצתה להזעיק את הוריה אף שידעה כי הם יכעסו עליה כמו תמיד ויאמרו שהיא מדמיינת מפלצת המסתתרת בארון, אך מרוב פחד ניחר גרונה, והיא הרגישה שאינה יכולה לפצות את פיה. הרשרושים מתוך הארון גברו, ועתה, במקום זמזום ההמנון, התלוו אליהם לחישות: "לורי, לורי". לבה של לורי הלם בה בחזקה. היא הרגישה שדמה קופא בעורקיה וידעה כי אין סיכוי שתצליח להירדם עכשיו. המחשבה לשבת ערה במיטה באור האפלולי עד עלות השחר הפחידה אותה. בכוחות עילאיים הסירה את השמיכה מעליה, התיישבה בקצה המיטה, הניחה את רגליה היחפות על השטיח, בין כמה עלי פרחים מיובשים שהיו פזורים עליו, ואז אזרה אומץ וגררה את רגליה הרועדות אל הארון העתיק והמשונה. הגיע הזמן שהיא תוכיח לעצמה שהכול דמיונות שווא, כפי שהוריה תמיד אומרים, וכך תוכל להירדם בשלווה.

כל פעולה שעשתה הדהדה בחדר בשל השקט ששרר בו ושהופר רק על ידי הלחישות והרשרושים המטרידים שעלו מתוך הארון. היא הפשילה את שרוולי הפיג'מה שלה, הושיטה את ידה ואחזה בידית הזהב של דלת הארון הפתוחה, ובטרם סגרה אותה רכנה והציצה בין המעילים והשמיכות לוודא ששום מפלצת אינה אורבת לה ביניהם. ברגע שהזדקפה התאבן גופה מפחד. שתי עיניים שחורות בהו בה מקרוב מתוך הארון, וזעקת אימה נפלטה מפיה והדהדה בין כותלי החדר החשוך. הקול שנפלט מפיה לא נשמע כמו קולה שלה אלא כמו קול זר, והוא התערבב בלחישות שבקעו מן הארון, הולכות ומתחזקות. היא השמיעה צווחות אימה, והללו הדהדו בחלל השחור ונעשו בכי תמרורים.

 

"לורי, בתי המתוקה, אבא ואני כועסים עלייך מאוד. הצווחות שלך בלילה העירו אותנו, וכבר לא יכולנו להירדם, ובגללך אבא איחר היום לעבודה", העירה האם ללורי, אספה את שערותיה השחורות של בתה בשתי קוקיות אדומות וסירקה את הפוני השחור והחלק שעל מצחה. "וזו אינה הפעם הראשונה שאבא נאלץ לצאת בגללך באישון לילה מהמיטה החמה ולהביאך למיטתנו. אבא משכים קום לעבודה וחייב לישון היטב בלילות. המצב הזה אינו יכול להימשך, יקירה. את כבר ילדה גדולה, בקרוב מאוד ימלאו לך שנים עשר אביבים".

לורי הקשיבה בצער לנזיפותיה של אִמה, שנאמרו בנימוס אך בתקיפות. היא רצתה לשתף את אִמה ולומר לה שגם היא אינה ישנה בלילות ולכן היא עייפה במשך כל היום. היא רצתה לספר לה על ארון הבגדים המתעתע שמשנה בחשאי את מקומו בחדרה, פותח וסוגר את דלתותיו כרצונו ומשמיע רעשים ולחישות, כאילו היו לו חיים משל עצמו, ועל זוג העיניים השחורות המפחידות שאמש בהו בה מתוכו — אך במקום כל זאת התנצלה ושתקה, ממילא אִמה לא תאמין לה ורק תכעס עליה יותר.

עתה ריככה האם את פניה, רכסה את הכפתורים בשרוולי חולצת התלבושת האחידה של בתה והמשיכה בדבריה: "נסיכה שלי, את צריכה להודות לנו על שקנינו לך ארון בגדים עתיק ויקר מאוד. את בתנו היחידה ומגיע לך הטוב ביותר. את הארון רכשנו במכירה פומבית במוזאון העתיקות. המוכר במוזאון סיפר לנו כי הארון הזה ניצב בארמון המלוכה, כאן בלונדון, עוד בתחילת המאה הקודמת. התאריך הנושן מגולף בתחתיתו. ובצדו האחורי של הארון, אף שמעולם לא סיפרנו לך, מגולף דיוקנה של המלכה האם הקדומה, כפי שהיה מגולף על כל רהיטי הארמון".

לורי החווירה. המידע ששמעה עתה על אודות הארון הניצב בחדרה רק הגביר את פחדיה, והיא התביישה לבקש מאִמה להוציא את הארון מחדרה ומביתם ולקנות לה ארון בגדים שמתאים לחדר ילדים ולומר לה שהיא תשמח לוותר על הארון העתיק. בלית בררה הודתה בנימוס על הארון היקר, כפי שציפתה ממנה האם.

"רוצי לחדרך והוציאי את המעיל שלך מן הארון; גשום היום. מהר, שלא תאחרי לבית הספר", קראה האם לאחר שסיימה לורי לשתות את ספל הקקאו החם והמתקתק שהכינה לה. לורי התמהמהה, ולבסוף יצאה מן הבית ללא מעיל. היא העדיפה להירטב מן הגשם מאשר להתקרב לארון.

 

2

 

 

לורי ניצלה את ההפסקות בבית הספר לשינה. במקום לצאת לחצר ולשחק עם חבריה, המשיכה לשבת במקומה בכיתה, שילבה את ידיה על שולחן הכתיבה מולה, הניחה את ראשה עליהן ונרדמה. חבריה חשבו שהיא משונה והתרחקו ממנה. כששבה הביתה העדיפה להכין את שיעורי הבית על שולחן האוכל שבמטבח ולא על שולחן הכתיבה שבחדרה, ובמשך כל היום חששה מן הלילה ההולך וקרב, מהרגע שתיאלץ להיכנס לחדרה החשוך ולישון סמוך לארון.

בוקר אחד ניגשה לורי אל ארון הבגדים שלה כדי להוציא מתוכו את חצאית בית הספר והתפלאה לגלות חור קטן מנוקב על אחת מדופנותיו. לרגע ניצתה בה תקווה שאם תראה להוריה את הפגם בארון, הם יחליפו את הארון העתיק בארון אחר וחדש. אור הבוקר האיר מבעד לחלון החדר, ומתוך החור בעץ, שעכשיו יכלה להבחין כי צורתו כוכב, ניבטה אליה עין שחורה ומפחידה, ממצמצת ומציצה אליה מתוך הארון. היא הליטה בבהלה את פניה בכפות ידיה הקטנות, ואז מיהרה למטבח ברגליים רועדות, נטלה את ידה של אִמה, משכה אותה בלי מילים אל חדרה והצביעה על הנקב בדופן הארון, אבל עתה לא ניבטה שום עין מתוכו.

"מתוקה שלי, זה בסדר, המוכר במוזאון העתיקות לא רימה אותנו. באותם ימים היו הנגרים מנקבים כמה חורים בדופנות הארונות כי האמינו שהבגדים זקוקים לפתחי אוורור כדי לנשום. ראי, הנה נקבים נוספים. החורים האלה, שצורתם כוכב, מעלים את ערך הרהיט כי הם מעידים שהרהיט מלכותי מקורי, אך בכל זאת צריך להיזהר מחיקויים".

האם הזיזה את הארון במאמץ וחשפה את צדו האחורי, ולורי נבהלה כשהבחינה בדיוקנה של המלכה הקדומה. למראה החורים הנוספים הצטמררה לורי. עתה התחוור לה מדוע כל אימת שהיא נכנסת לחדרה מאז הוצב בו הארון, היא מרגישה שאינה לבד.

 

בלילות כל סוף שבוע יצאו הוריה של לורי לשחק קלפים עם חבריהם וחזרו רק בשעות הקטנות של הלילה. באותם לילות הוזמנה לביתם השמרטפית שֶרלוט, שהייתה המטפלת של לורי מאז הייתה בת שנה. לורי מעולם לא הרגישה בטוחה לצִדה של השמרטפית המוזרה כי זו נהגה להפליג בסיפורי אגדות מפחידות, ואלה הדירו שינה מעיניה.

באחד הלילות האלה נשמעו קולות מוכרים מחדרה של לורי. לורי אחזה בכף ידה של השמרטפית והובילה אותה לשם. היא קיוותה כי השמרטפית תספר על כך להוריה, אולם כשהתבוננה השמרטפית בארון הרוטט ובחורים שבו, ולאחר שהזיזה אותו והבחינה בדיוקנה המגולף של המלכה האם הקדומה שעל צדו האחורי, זרחו עיניה, והיא פרצה בצחוק פראי מתגלגל. לורי המבוהלת מיהרה להתרחק ממנה.

לאחר דקות ארוכות, שנדמו בעיני לורי כנצח, פסקה השמרטפית בבת אחת לצחוק, התיישבה במלוא משקלה על מיטתה של לורי וסימנה לה לשבת לצדה. היא הסיטה את שְׂערה האפור הארוך אל מעבר לכתפיה ואמרה: "ילדתי, ארון הבגדים הזה הוא ההוכחה שבכל שמועה יש אמת".

לורי התבוננה בסקרנות בשמרטפית. היא השתוקקה לשמוע את סיפורו של הארון המסתורי, ובד בבד פחדה.

 

בתחילת המאה הקודמת מת מלך אנגליה. מאחר שלא היו לו בנים אלא בת אחת, מתילדה, ילדה יפהפייה ואדמונית, ירשה היא את כס המלוכה. אולם מתילדה רצתה בכל מאודה להיות נגרית. בימים ההם לא יצאו נשים מן המעמד הגבוה לעבוד, ובוודאי לא היו נשים שעסקו בנגרות. כאשר אזרה מתילדה אומץ וסיפרה על חלומה, נזפו בה אנשי הארמון ואסרו עליה אפילו לחשוב על כך, ואִמה ציוותה עליה להוציא מראשה את אותו חלום אווילי.

"בתי האהובה, את מביישת את הכתר שעל ראשך", אמרה המלכה האם בכאב בכל עת ששיתפה אותה בתה בחלומה להיות נגרית.

משכלו כל הקצים נאלצה מתילדה להסיר את הכתר מראשה, לפשוט את בגדי המלכה ולוותר על כס המלוכה כדי להגשים את חלומה. בטרם מלאו לה שנים עשר אביבים, נטשה את הארמון בלי לומר דבר לאיש, אף לא לקתרינה, המשרתת האישית והאהובה שלה.

משך שבועות ארוכים התגוררה מתילדה ברחובות הקרים ואכלה שאריות מזון שזרקו לעברה עוברים ושבים, שלא שיערו בנפשם כי הקבצנית הלבושה בסחבות היא מלכתם. היא הסתתרה משומרי הארמון שחיפשו אחריה, ובלית בררה גזזה את מחלפות ראשה האדמוניות והמרהיבות, לבשה מדי נגרים, חבשה לראשה כובע נגרים והתחפשה לנער צעיר ושמו מתי. רק כך היה ביכולתה לצאת נגד המוסכמות ולהגשים את חלומה.

 

השמרטפית פסקה מסיפורה וסימנה ללורי בידה עבת הבשר להמתין בסבלנות. היא שלפה מכיס שמלתה חפיסת שוקולד, תחבה אותה לתוך פיה בחוסר נימוס, בלי לכבד את לורי, והתלוננה שהתייאשה מכל הדיאטות שניסתה כל חייה.

"אבל כיצד השמועה הזאת קשורה לארון הבגדים שלי ולקולות הבוקעים מתוכו?" שאלה לורי בסקרנות וקימטה את מצחה, מתקשה להבין. "והשמרטפית שרלוט, למה פרצת קודם בצחוק?"

השמרטפית לא השיבה. היא לעסה את השוקולד בהנאה וציינה כי בימים ההם הייתה לנגרים תלבושת מיוחדת, ואז המשיכה בסיפורה:

 

בידיה הקטנות והעדינות ניסרה מתילדה קורות עץ, נעצה בהן מסמרים בפטיש ומרחה דבק נגרים צהבהב, כשהיא מרחיקה את פניה מריחו העז. על הרהיטים הגמורים גילפה בעזרת סכין נגרים פיתוחים מרהיבים ששבו כל עין. מתילדה התענגה מעבודתה כשוליית נגר, ובמרוצת הזמן נהייתה לנגר, שִמעה יצא למרחוק והתפשט בכל רחבי אנגליה, והרהיטים שיצרה נמכרו בסכומי עתק. אולם איש לא ידע את סודה.

המלכה האם התאבלה על בתה האהובה שנעלמה לפתע פתאום. החיפושים אחריה נערכו כעשר שנים, אך כל החיפושים עלו בתוהו. את זעמה ותסכולה כילתה בתושבי אנגליה התמימים, וראשיהם של אזרחים חפים מפשע נערפו במצוותה מדי חודש בחודשו.

עם הזמן הגיעה השמועה על רהיטיו היפים של הנגר מתי גם לאוזניה של המלכה האם, והיא הורתה מיד למשרתיה להזמין את הנגר המוכשר לארמונה. מתילדה שמחה על ההזמנה והתרגשה, אך קיוותה כי בזכות התחפושת והשנים שחלפו לא יזהו אותה אִמה ואנשי הארמון. היא חששה שאם ייחשף סודה, עד מהרה ייערף גם ראשה.

 

על דלת הכניסה לבית נשמעו נקישות. לורי והשמרטפית התכווצו בבהלה, והשמרטפית הפסיקה את סיפורה ומיהרה לפתוח את הדלת. הוריה של לורי, לבושים בבגדים חגיגיים, ניצבו על מפתן הבית, והשתיים התקשו להאמין שכבר אמצע הלילה.

האב שילם לשמרטפית, והיא נטלה את תיקה ונפרדה מהם לשלום. בטרם יצאה מן הבית נעצה בלורי את עיניה ואמרה לה: "בסופי השבוע הבאים אספר לך את ההמשך". ובלי שיכלו הוריה של לורי לשמוע, הוסיפה חרישית: "בילדותי סיפרה לי דודתי אליזבת את הסיפור המסתורי הזה והדגישה שזה סיפור אמִתי. מעולם לא האמנתי לה, ורק עכשיו, כשהבחנתי בארון הבגדים שבחדרך ושמעתי את הקולות הבוקעים ממנו, הבנתי שהיא צדקה. לכן שמחתי כל כך וצחקתי. כשאספר לך את ההמשך תביני. בהזדמנות הקרובה אבקר את דודתי אליזבת בבית האבות שהיא משתכנת בו ואספר לה על כך; הוא נמצא לא הרחק מכאן".

וכך גוללה השמרטפית באוזני לורי בכל סוף שבוע את סיפורו המופלא של ארון הבגדים העתיק.

 

2 תגובות

  1. david.tsamir.gal@gmail.com'

    אם יש משהו שסיגלית דיל יודעת לעשות טוב זה לבלבל במוח. וגם בספר החדש שלה, שמתהדר בחסרונות שלו, אפשר לראות את כשרונה המיוחד ב[קללה הוסרה].

    • תרצה להסביר למה אתה מתכוון, או לנמק את דעתך, או שאתה סתם מעוניין להפגין על גבי המקלדת את אותו כישרון שייחסת לסופרת?

השאירו תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם לעולםשדות נדרשים מסומנים *

*