בית » ספרות » טעימות קריאה » מלאכים / ל"א וות'רלי – טעימת קריאה

מלאכים / ל"א וות'רלי – טעימת קריאה

 

 

מלאכים - ספרי פנזיה לנוער - הספרייה הפנטסטית

"מלאכים", הוא החלק הראשון בטרילוגיית פנטזיה חדשה המאירה את המלאכים באור חדש, אפל ומסוכן. בואו לקבל טעימת קריאה!

 תקציר העלילה

ווילו יודעת שהיא שונה מנערות אחרות, ולא רק מפני שהיא טובה בלתקן מכוניות. לווילו יש כוח מיוחד: כשהיא נוגעת באנשים, היא מסוגלת לקרוא את עתידם, לדעת את חלומותיהם, את תקוותיהם ואת חרטותיהם. אין לה מושג מאין הגיע הכוח הזה.

ואז הכול משתנה כשווילו מגלה שהיא בעצם מלאכית למחצה, ושמישהו מנסה להרוג אותה.

אלכס המסתורי והיפהפה הוא קוטל מלאכים. הוא יודע את סודה של ווילו ומשימתו היא לעצור בעדה. הכוחות האפלים הנחבאים בתוך ווילו הופכים אותה למסוכנת – וגם לנחשקת. למרות כל פעמוני האזעקה המצלצלים בראשו, אלכס מוצא את עצמו הולך ומתאהב באויבת המרה ביותר שלו.

לפרטים נוספים על "מלאכים" ועל המחברת, ל"א וות'רלי

* * *

פרולוג

 

"המכונית השחורה הנוצצת שלך?" שאלה הנערה שמאחורי הדלפק בחנות הנוחות.

אלכס הנהן והניח כוס קפה גדולה על הדלפק.

"מגניב", אמרה בהתרגשות והביטה לעבר הפּורשה קָרֶרה הבוהקת כאבן שוהם. "לא יוצא לנו לראות כאן מכוניות כאלה לעתים קרובות".

ברור שלא, חשב אלכס כשהוא מנסה להיזכר איפה זה כאן. חור נידח פינת שומקום או משהו כזה. ביתם של בוקרי הערבה, הכריז השלט המחורר מיריות בכניסה לעיר.

"משאבה שלוש", אמר.

הנערה חייכה ועיניה החומות התרחבו כשהקישה בקופה את רכישת הקפה והדלק. "אתה חדש כאן?" שאלה. על תג השם שלה היה כתוב ויקי. היא הייתה כמעט בגובה שלו, קצת מעל מטר שבעים וחמישה. שערה החום הוחלק ונפל בקווים ישרים וחדים על כתפיה.

עבודה של סוף שבוע, חשב כששלף את ארנקו. נראית בת שש עשרה בערך. בטח תלמידה במבנה הענק שראיתי בדרך. המחשבה על בית הספר הרגיזה ושעשעה אותו בו זמנית. הוא ראה בתי ספר רק בטלוויזיה: כוכבי פוטבול במדים, מעודדות מקפצות במגרש, זוגות מתחבקים בנשף סיום שנה. זה היה עולם אחר לגמרי, טיפשי ותמים במידה מפחידה. תלמידי התיכון היו בוגרים מספיק להילחם, אבל אף אחד מהם לא נלחם.

איש לא ידע שמתחוללת מלחמה.

"לא", ענה והושיט לה שני שטרות של עשרים, "רק עובר באזור".

ויקי הרצינה בבת אחת. "רק רציתי לדעת אם תלמד בבית הספר שלנו, אבל אתה כנראה… עברת את הגיל. בן כמה אתה, עשרים ואחת או משהו כזה?"

"או משהו כזה", ענה בחיוך. למעשה היה בן שבע עשרה, אבל הייתה מידה של צדק בדבריה. מכל בחינה שהיא, הוא היה זקן. היא התמהמה עם העודף. "כמה זמן אתה מתכנן להיות כאן? כי אם אתה מחפש משהו לעשות או אולי מישהו שיראה לך את המקום…"

מכיס מכנסיו נשמע צפצוף של הודעת טקסט בטלפון הנייד שלו. לִבו זינק אל גרונו. הוא פנה ממנה, שלף את הטלפון ופתח אותו.

נצפה אויב, רחוב טיילר1124, אספֶּן, קולורדו.

יש! אלכס חש מיד בהתרגשות שאפפה אותו בכל פעם שנצפה משהו. הגיע הזמן – הוא כמעט השתגע בשבוע שחלף. הוא החזיר את הטלפון לכיס וחייך אל ויקי. למה לא? הוא הרי לא יראה אותה יותר.

"אולי בפעם הבאה", אמר ולקח את כוס הקפה. "תודה בכל מקרה".

"על לא דבר", חייכה אליו. "נסיעה טובה".

אלכס דחף את הדלת והקור שנשב מהמזגן התחלף באוויר עומד וחם של חודש ספטמבר. הוא החליק אל תוך הפורשה. מושב הנהג, מרופד עור שחור, היה נמוך ומחבק. זה התאים לו מאוד, כיוון שלמעשה חי במכונית.

אספֶּן, קולורדו, הקליד באפליקציית הניווט. שעת הגעה משוערת – 2:47 בבוקר. כמעט תשע שעות. הוא לגם מהקפה החם והחליט לנהוג בלי הפסקה. הוא לא נזקק לשינה – מאז הציד האחרון הוא לא עשה כלום מלבד לנוח.

הוא יצא ממגרש החנייה ונסע צפונה על כביש מספר 34. הוא יצא מהעיר – אם אפשר לקרוא למקום הזה "עיר" – שני רחובות ראשיים ארוכים ומוארים עם חנויות ומרכזי בילוי, שבהם נהגו בוודאי צעירי העיר להיפגש במוצאי שבתות, לשתות בירה ולהרעיש, וסביבם רשת של רחובות צדדיים ובתי עץ.

כל זה נעלם כלא היה ברגע שיצא מהעיר. בבת אחת התחלף הנוף והוא ראה סביבו אבק, אסמי חיטה ומשאבות נפט. הוא קבע את בקרת השיוט על 110 קמ"ש והדליק את הרדיו. הוטל קליפורניה של האיגלז. הוא עיווה את פניו. הוא כיבה את הרדיו ושם מוזיקת אינדי־רוק באייפוד שלו. הפורשה גמעה את הדרך בלי כל בעיה.

לרגע חשב מה ויקי הייתה חושבת, לו ידעה שיש לו רובה חצי אוטומטי בתא המטען.

 

 

 

אלכס המשיך במורד הדרך המתפתלת לעבר אספֶּן, שנחה מעורסלת בין הרי הרוקי הנישאים כמו חופן של יהלומים בידו של ענק, ופנסי מכוניתו האירו את האספלט השחור שלפניו. ארנבות המומות קפאו בצדי הדרך בעיניים פעורות, ואיל אחד שנתקל בו נפל ואחר כך זינק על רגליו וברח אל תוך היער.

2:51, הראה לוח השעונים כשנכנס לתחום העיר. לא רע. הג'י־פי־אס כיוון אותו אל רחוב טיילר, שדרה שקטה לא רחוק ממרכז העיר. אחד מפנסי הרחוב הבהב, אבל השאר האירו היטב שורה של בתים בעלי חלונות גדולים וגינות מטופחות בחזיתותיהם. כל הבתים היו חשוכים ויושביהם נמו את שנתם.

אלכס החנה את המכונית במרחק כמה כניסות ממספר 1124, השעין את מרפקיו על ההגה וסקר את הבית כשגבותיו הכהות מכווצות במחשבה. מי שידע מה לחפש היה יכול לפעמים להבחין בסימן כלשהו, אבל עכשיו לא ראה דבר. זה היה בית רגיל למראה, אף שהיה ניתן להבחין בכמה עשבים שוטים שצמחו במדשאה שבחזית.

מכער את כל השכונה – נו-נוּ-נוּ, חשב אלכס.

עוד לפני שנכנס לאספֶּן, העביר את הרובה למושב שלידו, ועכשיו הטעין בו מחסנית, הרים אותו והביט אל הבית דרך כוונות האינפרה־אדום. דלת הכניסה נכנסה לתמונה. הוא אף הצליח לקרוא את השם שהיה חרוט על תיבת הדואר התלויה על קיר המרפסת הקדמית: ט' גודמן.

גודמן. אלכס לא התאפק ושחרר נחרת בוז. היצורים אימצו לעצמם לפעמים שמות של בני אדם כדי להתמזג בסביבה; נחמד לגלות שלכמה מהם יש חוש הומור. הוא הבריג את משתיק הקול על קנה הרובה. הוא היה משוכלל מאוד, חלק ונוצץ כמו הרובה עצמו. עכשיו נותר לו רק לחכות. הוא התרווח בכיסאו והביט בבית. בתקופה שבה נהגו לפעול בצוותים, שנאו קוטלי המלאכים (קמ"לים) מארבים, אבל עבור אלכס המארב היה תמיד חלק מהציד וחלק מההתרגשות; כל החושים היו צריכים להיות מחודדים והיה אסור להרפות אפילו לשנייה אחת.

כמעט שעה מאוחר יותר נפתחה דלת החזית. הוא הרים מיד את הרובה והביט דרך הכוונת. הגבר הגבוה שיצא אל המרפסת הקדמית התעכב כדי לנעול את הדלת, ואז ירד בריצה קלה במדרגות ופנה אל הרחוב, צעדיו מהדהדים בנחישות.

אלכס הניח את הרובה. הוא לא הופתע מכך שט' גודמן לבש צורת בן אנוש – הם הופיעו בצורתם האמתית רק כאשר אכלו. הוא חיכה עד שהגבר פנה לרחוב המוביל למרכז העיר, יצא מהמכונית ופתח בשקט את תא המטען. הוא הוציא ממנו מעיל גשם שחור, לבש אותו וסגר בחזרה את תא המטען. הוא יצא לדרך, כשהרובה מוסתר היטב בין קפלי המעיל הארוך.

הוא התקדם במורד הרחוב והבחין בטרפו במרחק גוש בניינים אחד, חוצה את הרחוב. הוא האט לרגע והניח לעיניו לשוטט. סביב הדמות האפלה התהוותה הילה כסופה, מוקפת אור כחלחל מהבהב.

אלכס החיש את צעדיו. היצור לא אכל זה כמה ימים, וסביר להניח שיצא לצוד.

ואכן, הגבר הוביל אותו לעבר בר במרכז העיר. דורבנות, הכריז שלט הניאון בחזיתו. על השלט נצנצה בוורוד ובצהוב דמות של בוקרת במכנסיים קצרים, מנופפת בכובע הבוקרים שלה. מוזיקה קצבית כבדה וקריאות שמחה של גברים עלו מהמועדון.

אלכס זיהה את המקום ונד בראשו בהתפעלות. דורבנות היה מאותם מקומות שבהם לבשו המלצריות בגדים סקסיים ורקדו על הבר. בשעת לילה זו החלו כמה מהלקוחות לצאת מהמועדון. הם היו כמובן שתויים ובמצב רוח מתהולל, וסביר להניח שלא נתנו דעתם על המתרחש סביבם. זה היה אידיאלי לציד. האמת שגם הוא היה בוחר במקום כזה.

צמד סדרנים משועממים למראה פתחו את דלת הכניסה, וט' גודמן נבלע באפלת המקום. הוא לא עורר את חשדם. במעלה הרחוב התמקם אלכס מאחורי סובארו חונה כשהוא מחשב את היקף הנשורת. הוא החליט שזה בסדר; הוא כבר עמד הרבה יותר קרוב בעבר, אבל ייתכן שהסדרנים יספגו קצת.

באותו רגע נפתחה דלת המתכת הכבדה של המועדון וגבר לבוש חליפת עסקים מרוטה מעד החוצה.

"ערב נפלא, אחי", אמר לאחד הסדרנים וטפח על כתפו. "הבנות האלה הן משהו־משהו", נד בראשו בפליאה כמי שאינו מסוגל לתאר במילים כמה נפלאות הבנות.

"כן, הן לוהטות", ענה הסדרן. הוא נראה מבודח.

"אני מקווה שאתה לא מתכוון לנהוג, אדי", אמר הסדרן האחר. "מה דעתך שנזמין לך מונית?"

אדי לא ענה. הוא התקדם במורד הרחוב כשהוא מזמזם לעצמו. רגלו נתקלה בפחית בירה ריקה, שהתעופפה בהדהוד מתכתי. הסדרנים החליפו מבט ומשכו בכתפיהם. הוא לא היה הבעיה שלהם.

אלכס הזדקף כשראה את צלליתו הגבוהה והדוממת של ט' גודמן, שהחל להתקדם בעקבות האיש. הוא שלף את הרובה ועקב אחריו. זה עומד לקרות בכל רגע, הוא היה בטוח בכך. הם לא נזקקו לפרטיות, רק לשטח פנוי. מבלי להסיר את עיניו מגודמן, נשם אלכס נשימה עמוקה, ומיקד את האנרגיה שלו לאורך נקודות הצ'אקרה עד שאלו התייצבו מעל לראשו.

הוא חש ברעד שעבר בו כשהיצור ננעל על טרפו. הוא צדק – זה קורה. אדי היסס ועצר. הוא הסתובב לאט.

גופו האנושי של גודמן התמוסס, ובמקומו עלה אור מסנוור שהאיר את כל הרחוב – את הבר, את הבניינים ואת פניו הקטנים והמבועתים של אדי. ממש במרכז האור הופיעה ישות זוהרת, יותר משני מטרים גובהה, שכנפיה הענקיות היו לבנות כל כך עד שנראו כמעט כחולות.

"זה… זה לא ייתכן…" גמגם אדי כשהתקרב אליו המלאך. במרחק של כמה בניינים משם שמע אלכס את הסדרנים צוחקים עם איזו אישה שביקשה מהם אש. אם היו מסתכלים, היו רואים רק את אדי המדדה בשכרותו במורד הרחוב.

אלכס נשען על גג המכונית, הביט דרך הכוונת וכיוון את הרובה בידיים בוטחות ויציבות. פני המלאך, מוגדלים באמצעות עדשת הכוונת, הופיעו לעיניו. בצורתו האנושית היה גודמן נעים לעין ממש כמו כל המלאכים שלבשו צורת אדם, אף שבמבט קרוב יותר סביר להניח שפניו ייראו אינטנסיביים ועיניו כהות מדי. עכשיו, כמלאך, היה לגודמן יופי שלא מן העולם הזה: הוא נראה עז וגאה, וההילה קרנה סביבו כאש קודש.

"אל תפחד", הרגיע המלאך בקול שנשמע כמו מאה פעמונים, "יש לי משהו בשבילך".

אדי צנח על ברכיו, עיניו לטושות. "אני… אני…"

אלכס כיוון אל מרכז ההילה הבוהק בלובן.

"זה לא יכאב", המשיך המלאך תוך שהוא מתקרב. הוא חייך והזוהר שעלה ממנו התגבר שבעתיים. אדי רעד ונאנק. הוא הרכין את ראשו, כי לא היה מסוגל להכיל את היופי הזה.

"אתה תזכור את זה כחוויה המשמעותית ביותר בחייך…" אלכס לחץ על ההדק. הכדור קטע באחת את האנרגיה החיה של הילת המלאך, והיצור התפוצץ למיליוני רסיסים של אור. אלכס השתופף מאחורי המכונית כשגל ההדף חלף על פניו, וזעקת הכאב של המלאך פילחה את אוזניו. כיוון שעדיין היה במצב של התעלות, הצליח לראות את השפעת גל ההדף על שדות האנרגיה של כל דבר חי בסביבה: דמויות רפאים של עצים ושל גבעולי עשב ארוכים, כולם מרקדים כפרפרים ברוח.

לאט־לאט חזר הכול לקדמותו ושקט השתרר. אלכס החזיר את מיקוד האנרגיה שלו לצ'אקרת הלב, וקווי המתאר הזוהרים של העצים ושל העשב נעלמו. הוא דחף את הרובה אל מתחת למכונית וניגש אל אדי, שעדיין כרע על ברכיו על המדרכה, רועד כולו. ט' גודמן נעלם מבלי להותיר סימן.

"אתה בסדר, אדוני?" שאל בנימה קלילה ורכן לעבר אדי. הסדרנים הפסיקו את שיחתם והביטו לעברם. אלכס נופף בידו כאומר: הכול בסדר. הוא קצת שיכור, זה הכול.

אדי הפנה אליו את פניו שטופי הדמעות. "אני… זה היה… אני בטוח שלא תאמין לי, אבל…"

"אני יודע", השיב אלכס. "בוא, אני אעזור לך לקום". הוא כרך את זרועו סביב אדי והרים אותו. לכל הרוחות, לא היה מזיק לו לעשות דיאטה.

"הראש שלי…" נאנק אדי. הוא נשען ברפיון על כתפו של אלכס.

נשורת של מלאכים, חשב אלכס.

אדי היה במרחק מטרים ספורים בלבד ממנה, ואף שרובה נהדפה בחזרה אל אלכס, הוא ירגיש את השפעתה עוד ימים רבים. בכל מקרה, זה עדיף על צריבת מלאכים.

הכול עדיף על צריבת מלאכים.

"זה היה יפה כל כך", מלמל אדי, "יפה כל כך…"

אלכס גלגל את עיניו. "כן… ממש יפה", סינן. הוא החל להתקדם בחזרה לעבר המועדון כשאדי נגרר לצדו. הוא חש בתערובת המוכרת של רחמים ובוז שהרגיש תמיד כלפי אזרחים. הוא הקדיש זמן רב להצלתם, אבל לא הפיק מכך כל סיפוק כיוון שמרביתם היו פשוט טיפשים וחלשים.

"נראה לי שהבחור צריך מונית", אמר כשהגיע אל הסדרנים. "מצאתי אותו מעולף על המדרכה שם".

אחד הסדרנים גיחך. "אין בעיה, אנחנו נטפל במצב", אמר ולקח

את איש העסקים הכבד מידיו של אלכס. "אדי הוא אחד הקבועים

שלנו. נכון, חבוב?"

ראשו של אדי התגלגל. הוא ניסה להתמקד. "טום… ראיתי

מלאך", מלמל.

הסדרנים פרצו בצחוק. "בטח. אתה מתכוון לאמבר, נכון?"

אמר אחד מהם. "היא רוקדת על הבר במכנסונים קצרים והדוקים".

הוא קרץ לעבר אלכס. "אתה רוצה להיכנס? זה על חשבון הבית".

אלכס ביקר בהרבה מועדונים כאלה, בעיקר בצעירותו,

כשהצטרף לקמ"לים אחרים, אבל תמיד חשב שהם משעממים

נורא. משקה אמנם לא היה מזיק, אבל המחשבה על ישיבה בדורבנות כשהאדרנלין מהציד עדיין פועם בעורקיו, הייתה הזויה אפילו בשבילו.

הוא נד בראשו וצעד לאחור. "לא, אולי בפעם הבאה. אני צריך לזוז. תודה בכל מקרה".

"בכיף", ענה הסדרן הראשון. אדי התעלף שוב והיה תלוי עליו כמו שק תפוחי אדמה. הסדרן העביר את משקלו של אדי מיד ליד בחוסר סבלנות. "היי, מייק, תתקשר כבר לחברת המוניות, היפהפייה הנרדמת נובלת כאן במהירות".

"אני ממליץ שתזהירו אותו מהמשקאות האלה", גיחך אלכס.

"הוא עלול לדמיין פילים ורודים אם ימשיך כך".

2 תגובות

  1. anael8599@gmail.com'

    מחכה לרגע שאוכל כבר לקנות תספר הזה 🙂
    תודה שאתם נותנים טעימות מספרים זה נותן לסקרנות שלי לרצות לקנות את כל הספרים שאתם מפרסמים פה ונותנים פרקים ראשונים לעורער את המתח שנוצר 🙂

    • היי אנאל, אני שמח לבשר לך שספר ההמשך, "מלאכים של אש", מופץ בימים אלה לחנויות הספרים. 🙂
      אנחנו מקווים לפרסם את הפרק הראשון של הספר החדש בהקדם.

השאירו תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם לעולםשדות נדרשים מסומנים *

*