בית » ספרות » ביקורות ספרים » נפץ אותי / טהרה מאפי – ביקורת ספר

נפץ אותי / טהרה מאפי – ביקורת ספר

נפץ אותי - פרק ראשון - הספרייה הפנטסטית

ביקורתה של הילית לסרי על "נפץ אותי", סדרת הבכורה של טהרה מאפי

 

אני כלואה כבר 264 יום.

החברה היחידה שלי היא יומן קטן ועט שבור והמספרים שבראש שלי. חלון. 4 קירות. 10 מטרים מרובעים של מרחב.

6,335 שעות מאז שנגעתי בבן אדם אחר.

"עוד מעט לא תהיי לבד בתא בחדר," הם אמרו לי.

"אנחנו מקווים שתרקבי למוות כאן על התנהגות טובה," הם אמרו לי.

"לא חסרים פסיכופטים כמוך הסוף לבידוד," הם אמרו לי.

 

הספר נפץ אותי שייך לסוגת ה"מדע בדיוני חברתי", והוא מצטרף לשורה ארוכה של סאגות האהובות ומוכרות כמו "משחקי הרעב", "הבחירה" ו"מפוצלים". אבל מאפי מציגה לקוראיה שינוי מרענן בגיבורת ספרה, שכבר מתחילת העלילה מתוייגת מחוץ לחברה ו"בעייתית". למעשה הספר נפתח בתוך בית הסוהר, ובמפגש הראשון עם הגיבורה היא מיואשת ומדוכאת. יחד איתה הקוראים יעברו תהליך של התגבשות עצמית.

 

גיבורת הספר היא ג'ולייט, נערה בת 17 בעלת יכולת קיצונית ולא ברורה לשאוב את אנרגית החיים מהאדם שהיא נוגעת בו, אפילו עד מוות. הספר מסופר מנקודת מבטה המעניינת על החיים ומוצג בתחילה כיומן. הכתיבה ביומן מסקרנת מאוד, רק חבל שמאפי נטשה את המבנה הזה במחצית השנייה של הספר.

 

הכתיבה

"נפץ אותי" כתוב בשפה ציורית ונעימה לעין, אף על פי שמצאתי את התרגום של אורי שגיא בעייתי, וזה לא מה שציפיתי ממתרגם עם רזומה כה ארוך. לדעתי ספרי נוער אמורים לתמוך בבני נוער, להעניק להם איזשהו ערך מוסף, וכן – אולי גם לחנך במידה מסוימת. וזו הבעיה העיקרית שלי עם תרגומו של אורי שגיא. בשום ספר שמוגדר כספר לנוער, לא צריכות להיכנס המילים "כוסית" – בוודאי שלא באופן רפטטיבי ובאותה הנשימה עם התבטאויות כגון "את חתיכת סקסית בשביל כוסית פסיכית." לא, זה לא ספר שהייתי נותנת לאחותי בת ה-15 לקרוא. אני מקווה שזה רק התרגום לעברית.

מלבד עניין התרגום, או עניין ההתבטאויות הבעיתיות, בהתחלה אהבתי את הכתיבה מאוד: התאורים היו מרעננים ומסקרנים. הסגנון משעשע והיומן השתלב פנימה בצורה נחמדה. אבל, לצערי, הרגשתי כאילו מאפי שמה לעצמה רגל. הספר שופע בחזרתיות אין סופית שקוטעת את רצף העלילה וגם הופכת אותה לצפויה וקוטעת. היומן ננטש או בא במקומות לא הגיוניים, ולא היה ברור מתי ג'ולייט היא הכותבת ומתי אנחנו רק חווים דברים דרך נקודת מבטה. מצד שני, אולי זה פשוט מסוג הדברים שלא עוברים טוב בתרגום לעברית.

 

קצב העלילה

כמו המעברים בין צורות הכתיבה ונקודות המבט, גם קצב העלילה בעייתי ולא אחיד. בחצי הראשון של הספר כמעט ואין כל התקדמות – לא מבחינה עלילתית ולא מבחינת מצבה הנפשי המורכב של הדמות. לעומת זאת, במחצית השנייה של הספר נדמה שהכול קורא מהר מדי, וג'ולייט כמעט ולא מעבדת דבר מן המתרחש סביבה. כמוה, גם הקוראים נשארים מבולבלים.

 

אפיון העולם

העולם ה"פוסט אפוקליפטי" משהו, אותו מציגה מאפי, הוא עולם בו השלטון מסתיר מהאזרחים כמעט הכול. אבל מנקודת המבט הסיפורית זה לא מסביר את החוסר הכללי בהסברים על העולם הזה עבור הקוראים. ה"עולם החדש" של מאפי לא בא לידי ביטוי בספר בצורה ברורה מספיק וחוקיו נשארים חבויים מן הקוראים.

 

הילד הרע

אבל נקודת השיא הבלתי מעורערת שלי, באה לידי ביטוי בדמותו של קינג'י. קינג'י הוא דמות משנית שמופיעה בחצי השני של הספר. אני יכולה להבין למה טהרה מאפי רצתה להכניס דמות שתשחק את תפקיד "הילד הרע", זה שלא טורח לשמור על שפה נקייה. אבל מלבד השפה הבעייתית, לא הייתה כל סיבה שהדמות תתוייג ככה.

 

לסיכום

לטעמי, ספר טוב נקבע ב-50% על ידי השפה שבה היא נכתב. אולי אני עוד אקרא את "נפץ אותי" באנגלית יום אחד, כי יש לי תחושה שהכתיבה מאוד מיוחדת באנגלית ושהיה לו הרבה יותר פוטנציאל. כמה חבל שהוא נפל והתנפץ ככה.

2 תגובות

  1. Xxx@cxx.com'
    אנונימית

    זה ממש מבאס, לאהוב ספרים אבל לא לאהוב את הז׳אנר הפוסט אפוקליפטי בכלל. כי זה הז׳אנר השולט, כמעט כל הספרים החדשים שיוצאים הם בז׳אנר הזה. אז אין לי מה לקרוא 🙁
    ואם היה לי איזשהו חשק לתת הזדמנות ל״נפץ אותי״ הוא נעלם אחרי הביקורת הזאת.

  2. cohenkatan@gmail.com'
    עוד אנונימית

    קראתי את הספר ואני חייבת לומר 'לצערי'.
    הייתי מרחיבה על למה אני לא אוהבת את הסיפור אבל אני רק אקצר ואומר שאני דווקא מאוד אהבתי את הרעיון של ה… 'קללה?' שיש לה- אבל אני באמת רוצה לדעת למה יש לה אותה?(או שאולי שכחתי על שהסבירו, אם כן- עדיין נשארו לי שאלות ראש^^)
    זאת השאלה הכי גדולה שלי, כמו שאמרתי יש לי עוד.
    אבל אני לגמרי מסכימה עם מה שכתבת3:

השאירו תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם לעולםשדות נדרשים מסומנים *

*