צ'רלי בממלכת השוקולד – פרק ראשון

לכבוד 50 שנה לצאת "צ'רלי בממלכת השוקולד" יוצא הספר במהדורה חדשה. בואו לקרוא את הפרק הראשון!

50 שנה חלפו מאז פגש העולם, לראשונה, בממלכת השוקולד של ווילי וונקה, פרי מוחו היצירתי של סופר הילדים רואלד דאל. רבים מאתנו גדלו על התרגום הקודם של ספרו הקלאסי של דאל, בו תרגם אוריאל אופק את שם הספר ל"צ'ארלי והשוקולדה". כעת, סדרת מרגנית של הוצאת זמורה-ביתן בחרה לציין את יובל ה-50 של הספר עם מהדורה חדשה, בתרגומו של אורי בלסם, עם האיורים המקוריים של קוונטין בלייק. המהדורה החדשה צפויה לצאת ב-12.10.2014. בינתיים, אתם מוזמנים ומוזמנות לקבל טעימה מן הספר ולקרוא את הפרק הראשון!

 * * * 

1 נעים מאוד, צ'רלי

שני הישישים הקשישים האלה הם אביו ואמו של מר בָּאקֶט. קוראים להם סבא ג'ו וסבתא ג'וזפינה.

ושני הקשישים הישישים האלה הם אביה ואמה של גברת באקט. קוראים להם סבא ג'ורג' וסבתא ג'ורג'ינה.

זה מר באקט. זאת גברת באקט.

למר ולגברת באקט יש בן קטן, וקוראים לו צ'רלי באקט.

זה צ'רלי.

נעים מאוד. נעים גם לי. ושוב נעים מאוד.

הוא שמח מאוד להכיר אתכם.

כל המשפחה הזאת – ששת המבוגרים (תספרו אותם) וצ'רלי באקט הקטן – גרו יחד בצריפון עץ בקצה של עיר גדולה.

הבית לא היה גדול מספיק לאנשים רבים כל כך, וחייהם לא היו נוחים כלל וכלל. בכל הבית היו שני חדרים בלבד ורק מיטה אחת. את המיטה קיבלו ארבעת הסבים כי הם היו זקנים ותשושים כל כך. תשושים עד כדי כך שלא יצאו ממנה אף פעם.

סבא ג'ו וסבתא ג'וזפינה שכבו בצד אחד, סבא ג'ורג' וסבתא ג'ורג'ינה בצד האחר.

מר וגברת באקט וצ'רלי באקט הקטן ישנו בחדר האחר, על מזרנים שהונחו על  הרצפה.

בקיץ זה לא היה נורא כל כך, אבל בחורף רוחות פרצים קרות נשבו כל הלילה מעל הרצפה וזה היה איום ונורא.

קניית בית טוב יותר או אפילו מיטה נוספת לישון בה לא באו בחשבון. הם היו עניים מדי.

מר באקט היה בן המשפחה היחיד שעבד. הוא עבד במפעל למשחות שיניים. הוא ישב שם כל היום על ספסל והבריג את המכסים הקטנים בקצות השפופרות המלאות. אבל למבריגי מכסים של משחות שיניים לא משלמים הרבה, ולא משנה כמה מהר עבד מר באקט המסכן, הוא לא הצליח להרוויח סכום שיספיק לרכישת חצי מהדברים שמשפחה גדולה כל כך צריכה. הכסף לא הספיק אפילו לקניית מזון ראוי לכולם. הם הרשו לעצמם רק לחם ומרגרינה לארוחת הבוקר, תפוחי אדמה וכרוב מבושלים לארוחת הצהרים, ומרק כרוב לארוחת הערב. בימי ראשון היה המצב טוב יותר. כולם ציפו לימי ראשון בשקיקה, כי אף שהתפריט היה זהה, לכל אחד היה מותר לקבל תוספת.

בני משפחת באקט לא רעבו, כמובן, אבל כל אחד מהם – שני הסבים הקשישים ושתי הסבתות הקשישות, אבא של צ'רלי, אמא של צ'רלי ובמיוחד צ'רלי הקטן ­– כל אחד מהם הסתובב מבוקר ועד ליל עם תחושת ריקנות נוראה בבטן.

הבטן הריקה הציקה לצ'רלי יותר מכולם. ואף שאביו ואמו ויתרו למענו לא פעם על ארוחות הצהרים או הערב שלהם, הכמות עדיין לא הספיקה לנער שצריך לגדול. הוא היה רעב למשהו ממלא ומשביע יותר מכרוב וממרק כרוב. והדבר שהשתוקק לו יותר מכול היה… שוקולד.

בבקרים, כשהלך לבית הספר, ראה צ'רלי טבלאות שוקולד ענקיות נערמות לגובה בחלונות הראווה, והוא היה עוצר ולוטש עיניים, לוחץ את אפו אל הזכוכית ומזיל ריר בלי שליטה. פעמים רבות הוא היה רואה ילדים אחרים שולפים מכיסיהם חטיפים של שוקולד רך ונוגסים בגרגרנות, וזה, כמובן, היה עינוי של ממש.

רק פעם בשנה, ביום הולדתו, זכה צ'רלי באקט לטעום שוקולד. כל המשפחה חסכה במיוחד למטרה הזאת, וכאשר הגיע היום הגדול, תמיד העניקו לצ'רלי חפיסת שוקולד קטנה שיוכל לאכול לגמרי לבד. ובכל פעם שקיבל את השוקולד באחד מאותם בוקרי יומולדת נפלאים, הוא הניח אותו בקופסת עץ קטנה שהיתה לו, ושמר עליו כאילו היה מטיל זהב טהור. [איור עמ' 5] בימים הבאים הוא הרשה לעצמו רק להסתכל בו, אבל לא לגעת. לבסוף, כשכבר לא היה יכול לשאת זאת יותר, הוא היה מקלף פיסה קטנטנה של נייר עטיפה, חושף פינה קטנטנה של שוקולד ונוגס נגיסה קטנטנה – בדיוק במידה שתאפשר לטעם המתוק הנהדר להתפשט לאט על הלשון. למחרת הוא היה מכרסם עוד נגיסה קטנטנה וכן הלאה, וכן הלאה. כך הצליח צ'רלי ליהנות מחפיסת שוקולד של יום הולדת בשווי עשרה סנטים במשך יותר מחודש ימים.

אבל עוד לא סיפרתי לכם על מה שעינה את צ'רלי הקטן, אוהב השוקולד, יותר מכול. מה שבעיניו היה גרוע בהרבה מהצפייה בטבלאות השוקולד בחלונות הראווה או בילדים אחרים שמכרסמים חטיפים של שוקולד רך מול עיניו. זה היה עינוי נורא מכל מה שתוכלו לדמיין:

באותה עיר ממש, למעשה בטווח ראייה מהבית שצ'רלי גר בו, היה מפעל ענקי לשוקולד.

דמיינו לעצמכם!

וזה גם לא היה סתם מפעל ענקי לשוקולד. זה היה מפעל השוקולד הגדול והמפורסם ביותר בעולם! זה היה מפעל ווֹנקָה, שנקרא על שם בעליו, וילי וונקה, ממציא ויצרן השוקולד הדגול ביותר שהיה אי פעם. ואיזה מקום אדיר ונפלא זה היה! שערי ברזל עצומים הוליכו אליו, חומה גבוהה הקיפה אותו, ארובותיו שיהקו עשן, וזמזומים מוזרים עלו ממעמקיו. מחוץ לחומות, במרחק קילומטר לכל כיוון, התבשם האוויר בניחוח כבד ועשיר של שוקולד נמס.

פעמיים ביום, בדרכו אל בית הספר ובחזרה, היה על צ'רלי באקט הקטן לעבור ממש מחוץ לשעריו של המפעל. ובכל פעם שעבר שם הוא החל ללכת לאט, לאט מאוד, לנשום עמוק ולשאוף את ריח השוקולד הנפלא הממלא את האוויר.

אוי, כמה הוא אהב את הריח הזה!

אוי-אוי, כמה הוא קיווה להיכנס פעם לתוך המפעל ולגלות איך הוא נראה מבפנים!