בית » ספרות » ביקורות ספרים » ביקורת: דם כחול – ורד טוכטרמן

ביקורת: דם כחול – ורד טוכטרמן

דם כחול - ורד טוכטרמן - הספרייה הפנטסטית

דם כחול, מאת הסופרת והמתרגמת ורד טוכטרמן, מביא את מיתוס הערפדים לישראל.

בימי פוסט-"דמדומים" של סטפני מאייר אלה, אחד מן הדברים הקשים ביותר הוא להפיח חיים בעוד סיפור ערפדים. מה עוד ניתן לכתוב על ערפדים שלא נאמר כבר, וחשוב מכך – מה עוד ניתן לכתוב על ערפדים שאנשים יתעניינו לקרוא? בחירתה של ורד טוכטרמן, ברומן הראשון פרי עטה, לכתוב דווקא על האל-מתים הללו היא בחירה אמיצה. רבים וטובים היו מניחים כי מדובר בנושא שאבד עליו הכלח ומתרחקים ממנו. בחירה אמיצה נוספת של טוכטרמן, ואולי אף יותר חשובה מקודמתה, היא לארגן לערפדים "עלייה" לישראל. של ימינו. התוצאה מוצלחת מן הצפוי, אך קצת מפספסת מן הרצוי. אסביר את כוונתי:

מצד אחד, נראה כי אם יש משהו שלא חסר למחברת "דם כחול", זה באמת אומץ. נראה כי טוכטרמן החליטה לסגור חשבון עם מוסכמות הז'אנר ולעשות בהן כרצונה. למן הדף הראשון היא מגדירה את חוקי המשחק ומותירה בידי הקורא/ת את הבחירה אם ברצונו/ה להמשיך לשחק או לסגת. מיתוס הערפד הרומנטי מנוצל באופן מודע וציני, וגם מיתוסים אחרים הקשורים לערפדים זוכים ליחס הולם. זה מצוין, מפני שאין להתכחש לכך שבעולם המערבי, כיום, ערפדים – ולא משנה מאיזה סוג – פשוט יותר מדי מוכרים מכדי שניתן יהיה לצפות מן הקוראים או מן הדמויות לגשת אל הנושא עם "דף חלק". כמו כן משחקת טוכטרמן במוסכמות הטרוסקסואליות ומגדריות באופן מעניין ואמין. זהו אינו ספר לילדים או לבני הנעורים. הערפדים אינם מנצנצים, מתאהבים בקורבנותיהם או "נושקים" להם. הם ניזונים, חד וחלק. דמויות לא עושות אהבה, הן מזדיינות, וגיבורי הספר רחוקים מלהיות מושלמים, בלשון המעטה. ערפדים ובני אדם, כאחד, נעים על הסקאלה שבין אנושי למפלצתי.

שם הספר נגזר מ"דם כחול", שמה של סוכנות ערפדים, אשר מציעה עסקה פשוטה, נטולת קישוטים ונצנצים ורווחית לערפדים ולבני אדם כאחד: הגשמת פנטזיות בנושא ערפדים (בעיקר מן הסוג המיני), בתמורה לדם. הסוכנות מוצנעת באופן דיסקרטי ומשתלבת היטב בסביבתה הישראלית – מלון במרכז הארץ במקום טירות גותיות או ערי ענק אפלות. גם הדמויות המרכזיות, חן, עומרי ושרון מתאימות לתפקידן ולרוח הסביבה והזמן. החיבור ביניהן והמפגש שלהן עם הערפדים מתרחש היטב. מבחינה זאת, מדובר בהצלחה מרשימה. האופן בו היצורים העל-טבעיים, אשר מזוהים בדרך כלל עם סביבה אורבנית אירופית או אמריקאית, נשזרים לתוך העלילה המקומית אינו נראה מלאכותי או מאולץ. לאור זאת, לא אתפלא אם "דם כחול" הוא יריית הפתיחה לסיפורי ערפדים נוספים באזורנו, כי הוא מראה שהדבר אפשרי.

מצד שני, לא ניתן להתעלם מתחושת פספוס מסוימת. האומץ הרב המאפיין את הספר בא על חשבון העידון. בעוד נושא הערפדים מטופל היטב, דווקא העלילה סובלת מרגעים מגושמים ומקצוות חדים ולא מהוקצעים דיים. הכלים המקדמים את העלילה נבחרו בקפידה, אך הם בולטים לעין. הדיאלוגים בין הדמויות שנונים ומחושבים, אך מחושבים מדי ולעתים גם ארוכים מדי. בעיה דומה מאפיינת את מחשבותיה של חן, גיבורת הסיפור, מה שפוגע באמינותה והופך את קו העלילה המרכזי לצפוי. אולי דווקא מפני שההכנה לבאות בולטת, לא די בנימוקים אותם מספקת טוכטרמן כדי להצדיק את התנהלותן של הדמויות המרכזיות, ובראש ובראשונה, התנהלותה של חן. ככל שמסע החיפושים של הגיבורה מתקדם, נדרשת מידה גוברת והולכת של מאמץ מן הקורא כדי להשהות את חוסר האמונה ולהמשיך ללוות אותה. במקום זה יכולה הייתה להועיל עריכה יותר קפדנית, אשר הייתה מעדנת מעט מן הישירות של הטקסט ומסייעת בהדגשת התחכום שבו.

בסופו של דבר, "דם כחול" הוא ספר קליל, קריא מאוד ומהנה לחובבי ז'אנר בוגרים. כספר ראשון בסדרה (כפי שמצוין על הכריכה האחורית), הוא יכול להתחבב על חובבי וחובבות ערפדים, והוא אכן מכשיר את השטח להמשכים המובטחים. העולם אותו בנתה טוכטרמן והגישה שלה למיתוס הערפדים נראים מבטיחים. כעת נותר לגלות האם ספרי ההמשך יצליחו לקיים.

דם כחול
ורד טוכטרמן
הוצאת יניב (2011)
318 עמודים

תגובה אחת

  1. moragos@gmail.com'

    איך הספר לדעתך לעומת "לילה אדום" של גל אמיר?

השאירו תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם לעולםשדות נדרשים מסומנים *

*